מהן האפשרויות של מצרים לאחר פתיחת סכר הנחלים?

סאדא ניוז - בפתיחתו הרשמית, היום שלישי, נכנס סכר הנחלים האתיופי לשלב היסטורי חדש במשוואת מים נהר הנילוס בין קהיר, חרטום ואדיס אבבה, לאחר מגעים ממושכים שהחלו עם תחילת הבנייה שלו בשנת 2011, אך לא הצליחו למצוא פתרונות מוסכמים, דבר שמעלה שאלות לגבי בעיית העתיד של ביטחון המים של מצרים וסודן.

הפתיחה מתבצעת במקביל לניסיונות מצריים וסודניים להחיות את "יוזמת אגני הנילוס" ולחזור לכללים המוסכמים שלה, יוזמות המבוססות על חזון - שמעורר התנגדות מאתיופיה - המתבסס על עקרונות "הסכמה, הודעה מוקדמת ואי גרימה נזק" בהתמודדות עם פרויקטים הקשורים למים בנהר הנילוס.

לפני כ-15 שנים החריפו חילוקי דעות בין מדינות המקורות ומדינות המוצא, עם החתימה על "הסכם אנטיוש" הידוע כ"מסגרת שיתופית לאגן הנילוס" בשנת 2010, אשר נדחתה על ידי קהיר וחארטום והייתה סיבה מרכזית להשעה של השתתפותן ביוזמת אגן הנילוס.

ההסכם נכנס לתוקף בספטמבר 2024, לאחר שהמדינה דרום סודן אישרה אותו, והוא מכיל סעיפים שנויים במחלוקת, כמו החלוקה מחדש של המים, ואי מתן זכות למדינות המקורות לבצע פרויקטים של מים מבלי להגיע להסכמה עם מדינות המוצא.

לאור פתיחת הסכר האתיופי באופן רשמי ועלייה באיתותים שהוא לא יהיה הסכר האתיופי האחרון על הנילוס הכחול (היובל העיקרי של מים לנילוס למצרים), האתר "אל-ג'זירה נט" שואף לענות על 5 שאלות - המוצגות בפני מומחים ומבקרים מצרים - העוקבות אחרי הנתיבים העתידיים האפשריים עבור קהיר, בהתמודדות עם מאמצי אתיופיה להפעיל משוואה חדשה למערכת המים של הנילוס.

מה הם "ההשפעות הקשות" שמצריות וסודן מפחדות מהסכר האתיופי?

על פי תוצאות ישיבות הסבב השני של מנגנון (2+2) התייעצותי לשרי החוץ והחקלאות של מצרים וסודן, שהתקיימו ביום רביעי שעבר, האתגרים המרכזיים הם:

האיומים המתמשכים על יציבות המצב באגן הנילוס המזרחי.

הסכנות הרציניות הנובעות מהצעדים החד צדדיים של מילוי והפעלה של הסכר האתיופי.

הסיכונים הקשורים לביטחון הסכר.

הפסקות מים בלתי נשלטות.

מחלוקות עם מקרים של יובש.

לאור המעבר בשובם למילוי הסכר - בפחות נזקים לפי השקפת מצרית - ההשפעות "שליליות" הבולטות בשלב ההפעלה, באות לידי ביטוי ב:

ההשפעה השלילית על אספקת המים הזורמים למצרים, במיוחד בתקופות של שיטפונות נמוכים מהממוצע.

מילוי האגם של סכר הנחלים משמעותו לקיחה של 15 מיליארד מ"ק משנת החלק של מצרים וסודן כל שנה.

במקרה של קריסת הסכר, המים inundate את אגמי הסכר הגבוה (קצה הדרומי של מצרים); מה שיהיה בלתי אפשרי להתמודד איתו במצבי הפעלה גבוהים או אפילו מקרים חירום.

כדי inundate כמעט 24,000 קילומטרים רבועים של שטח חקלאי לאורך השטח שבין סכר הנחלים לסכר הגבוה.

מדוע מצרים וסודן מסרבות לאלץ את שאר מדינות האגן בנושא הסכר?

תוצאות מנגנון (2+2) הדגישו כי נושא הסכר האתיופי יישאר בין המדינות השלוש, תוך דחיית כל ניסיונות להכניס את שאר מדינות האגן לנושא המחלוקתי.

בהסברו, שגריר סלאח חלים, סגן שר החוץ לשעבר לעניינים אפריקאיים, וסגן יו"ר המועצה המצרית לעניינים אפריקאיים (לא ממשלתית), טוען שאתיופיה משדלת בכוונה לגרור את יתר מדינות האגן שאינן מעוניינות בנילוס הכחול לנושא הסכר, אף על פי שכל ההסכמות ההיסטוריות המסדירות את הנהר הזה הוגבלות בין מצרים, סודן ואתיופיה.

הישות מטעם דייהאל אזב מוקוסי, יועץ שר החקלאות לשעבר, מאשר את דבריו, בדגש שהעמדה המצרית-סודנית מבוססת על דחיית הסכם אנטיוש, המינמאי את אתיופיה ככלי לשימוש בנזק מדינות האגן האחרות נגד מדינות המוצא, אף על פי שהן אינן מעוניינות ישירות בנילוס הכחול.

מהן הסיכויים להצלחת החזרת "יוזמת אגני הנילוס" לכללים המוסכמים שלה?

המאמצים של מנגנון (2+2) הדגישו את חשיבות מצרים וסודן להחזיר את "יוזמת אגני הנילוס" לכללים המוסכמים שנקבעו עליה, כשהיא כבסיס שיתוף פעולה של מים והשגת תועלת לכל המדינות באגן.

הקואוקוסי סבור כי היוזמה לא חלפה עם הזמן, מציין שאוצרות הקרבה בין קהיר לבין מספר מדינות שיכולות להשפיע על האגן כמו אוגנדה, טנזניה, קניה ודרום קונגו, דבר שמחזק את המעמד המצרי מול ההתנגדות האתיופית.

הוא רואה כי סכר הנחלים נכשל בהשגת מטרותיו המוצהרות, מאחר שלא ייצר אלא 1800 מגה-ואט מתוך 5600 הצפויות באמצעות 6 טורבינות בלבד מתוך 16 שמהן היה צפוי לפעול, דבר שעשוי להחליש את המעמד של אתיופיה ולהקנות לקהיר מרחב גדול יותר לנוע עם בני הזוג מהאגן שהיו מבטיחים להם חשמל זול מאתיופיה, אך הם חזרו בהם לאחר הכישלון של הפרויקט, על פי דבריו.

מנגד, השגריר חלים דחה את הטענה כי יוזמת אגני הנילוס חלפה עידן, והבהיר כי מהותה מתבססת על "הסכמה והודעה מוקדמת", דבר שמתיישב עם האינטרסים של מדינות המוצא, והזכיר כי התנועות המצריות והסודניות, במסגרת מנגנון (2+2), נועדות להחזיר את היוזמה לשולחן הדיונים ולטפל בהקלות שהתרחשו בהסכם אנטיוש.

בסיסו, שר החקלאות לשעבר נצראל אמל טוען, כי הבעיה המרכזית לא מצויה במדינות היקום, אלא בעמדת אתיופיה המתנגדת, ומדגיש כי הקשרים של מצרים וסודן עם יתר מדינות האגן הם טובים ומנוגדים לפי מופעים פיתוחיים, אך חזרת קהיר לסדר מתחייבת לפי חזרת המדינות השותפות מהסכם אנטיוש.

כמו כן, הוא מדגיש כי היוזמה לא סיימה את תפקידה, בהתחייבות לעיקרון ההסכמה ואי גרימת נזק, ומזהיר באותה עת מפני ניסיונות אתיופיה לנצל את זה לגיוס מדינות האגן נגד מצרים וסודן, במה שהוא תיאר כ"התנהלות פוליטית" שאינה משיגה את האמיתות של העיקרון הבין לאומי.

מהן האפשרויות המזוהות עבור מצרים בהתמודדות עם פתיחת הסכר בצורה רשמית?

קהיר מדגישה במשך שנים את זכותה להגן על ביטחונה המימי ולנקוט באמצעים הנדרשים להשגת זאת, מתחילה בדרישתה להסכם חוקי מחייב למילוי והפעלה של הסכר, ועד התראה על אפשרות צבאית ופנייה למועצת הביטחון הבין לאומית, אולם השאיפות האלו לא הובילו לחדירה.

באותו הזמן, מצרים החלה ליישם פרויקטים לאומיים למזעור השימוש במים, ביניהם התוכנית הלאומית למשאבי מים והשקיה (ביטחון מים לכולם 2050).

הוא רואה כי האפשרויות המצריות תלויות בזה אם הסכר ישפיע אכן על חלק המים של מצרים, ומבהיר שבמידה ויגרום לנזק, קהיר תגן על ענייניה לפי מה שקובע הסנט הפוליטי של מצרים, וזכות זו מתאפשרת על ידי החוקים הבין לאומיים.

יתר על כך, הוא מזהיר כי תקופות היובש הקרובות עשויות להניע "מגעים ישירים" שאינם רצויים עבור מצרים וגם עבור הקהילה הבין לאומית, וקורא להסכם שמאזן בין החוק הבין לאומי ואינטרסים הציביליזציות באגן הנילוס.

והוא ביקר את מה שהוזכר בדבר החתימה על הסכם טכני בודד בין סודן ואתיופיה בשנת 2022 לגבי מילוי והפעלה של הסכר, והאמין כי זו "שגיאה לגבי מצרים", ודיבר על צורך במצב מצרי להגיב על מצב זה ולגלות את תוקף החוקיות שלו.

האמיר סלאח חלים ראה שפתיחת הסכר והפעלתו בצורה חד צדדית היא הפרה של החוק הבין לאומי ואיום מיידי על ביטחון המים והקיום של מצרים וסודן, לא רק בזמן תקופות יובש אלא גם בהסתברות לקריסת הסכר בשל היעדר קריטריונים בטיחותיים.

והוא הדגיש כי מצרים עדיין נהנית מבחינה בין לאומית רחבה, מצטט את ההצהרה הקודמת של מועצת הביטחון, שקראה להגיע להסכם מחייב בפרק זמן קצר, ומוסיף כי קהיר שומרת על זכותה הלגיטימית להגן על ביטחונה המימי בכל האמצעים המוכרים, כולל הגנה לגיטימית על עצמה, תוך שמירה על אפשרות לחזור למועצת הביטחון, אם דרך פרק 6 (הפיתרונות המזוהים דרך משא ומתן והגבלה) או פרק 7 המספק צעדים שיכולים להגיע להתערבות צבאית להגנת השלום והביטחון הבין לאומיים.

מצד שני, מדגיש הקואוקוסי כי הפתרון מצוי רק בהסכם שלושה לגבי ניהול והפעלה של הסכר, דבר שאתיופיה מסרבת לו עד כה, ומתקשה שמכך ההתנגדות האתיופית עשויה לשים את הארצות השניים בפני משוואת "יובש ועצר או דליפה ושיטפון", מה שעשוי להניע אותם בסופו של דבר לפנות ל"צעדים חדים" לאחר קיום כל האפשרויות הדיפלומטיות והגדרות הבין לאומיות.

האם סכר הנחלים יהיה הסכר האתיופי האחרון על הנילוס הכחול?

לפני ימים, ראש ממשלת אתיופיה אבי אחמד, אישר כי סכר הנחלים הוא רק ההתחלה של סכרי אחרים, וכבר הוצג גם על ידי הערכות אקדמיות הבין לאומיות כי הסכר אינו מייצג את הפרויקטים המימיים האחרונים של אתיופיה על הנילוס הכחול, ושיש תוכניות עתידיות לבניית סכרי נוספים, רק שהמגבלות הכלכליות והפוליטיות מקשות על יישומן בעתיד הנראה לעין; לאור העובדה שבניית הסכרים דורשת תנאים כלכליים ויציבות שעשויים לקחת עשורים להגשים.

בהקשר זה, הסביר השגריר חלים, כי קיום תוכניות לבניית סכרי נוספים לא ניתן להתעלם ממנו, והדגיש כי קהיר וחארטום אינן מסכימות לחזור על תסריטים של אכיפת העובדות על ידי אתיופיה, כמו שהבהיר שכל תנועה לבניית סכרי עתידיות חייבת לבוא בהסכם מחייב לשמור על אינטרסים של שלוש המדינות ולמנוע את סיכון ביטחון המים של מצרים וסודן.