הפסקת אש השברירית: טראמפ מנהל את המלחמות מחוץ ונתניהו מתמודד עם גבולות הכוח

מחבר: مصطفى إبراهيم

 

הפסקת האש בלבנון אינה נתפסת עוד כאירוע נפרד, אלא כאביזר מחודש של מודל עזה: רגיעה מותנית, נסיגה שהושתה, וסכסוך שמנוהל במקום להיפסק. בהקשר זה, אנליסטים ישראלים משווים את התמונה עם רצועת עזה, שם הרגיעה עדיין תקועה תחת מגבלות ותנאים ישראליים, במיוחד בכל הנוגע לנסיגה מהאזורים שבהם ממשיך צה"ל לשלוט. ההשוואה אינה מוגבלת לגזרות הללו, אלא חושפת דגם רחב יותר החוזר על עצמו ביותר מגזרה אחת.

לא נראה שהרגיעות שמתרחשות בלבנון, בעזה ובאיראן כיום הן יותר מאשר צורה חדשה של ניהול הסכסוך, ולא סיום שלו. במקום להסכמים פוליטיים יציבים, נוצרת סדרה של הפסקות אש שבריריות, שמתבגרות במהירות, ומשאירות את האזור במצב של בעירה שמושהה, ללא סיום למלחמה.

בהקשר זה, תפקידו של הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ לאורו כאחד שמתערב כדי לסגור את הגזרות באופן זמני יותר ממה שהוא מצליח לייצר פתרונות קבועים. פחות משעה לאחר שהוא فرض את הפסקת האש בלבנון, הוא הודיע שהוא מנע מישראל להמשיך את ההפצצות שם, במהלך שמעיד על דגם חדש של התערבות אמריקאית ישירה בניהול המבצעים הצבאיים הישראלים.

התערבות זו אינה מבודדת. טראמפ, המציג את עצמו כמי “שסיים את המלחמות”, רושם בראייתו המוצגת מספר הולך וגדל של סכסוכים “סגורים”, גם אם סגירות אלו לא עוברות את היותן הקפאה זמנית של הלחימה. מהחוף הפרסי ועד לבנון, דרך עזה, נראה שהדגם הוא אחד: לחץ פוליטי מהיר, הפסקת אש, ולאחר מכן השארת התיקים ללא טיפול בשורשיהם.

בעזה במדויק, טראמפ כבר אפשר לישראל להרחיב את פעולותיה הצבאיות, לפני שהמראה הפכה כאשר תל אביב לא הצליחה להשיג את המטרה המרכזית שהציבה: חיסול מוחלט של חמאס. אז, ישראל נדחפה לעבר הסכם חלקי שהסתיים בהפסקת אש ובעסקת חילופי שבויים, אשר עד היום נותרה שברירית.

היום, המשוואה הזו חוזרת על עצמה בלבנון ובאיראן. ישראל נכנסת למלחמה עם מטרות מקסימליות, לרוב מוגדרות על ידי ראש הממשלה בנימין נתניהו: הכרעה צבאית מלאה, או גיבוש מחדש של הסביבה הביטחונית בכוח. אך עם הצטברות המורכבויות בשטח, מתברר שהמטרות הללו מתפוררות בהדרגה, וטווח ההשפעה של וושינגטון מתגלה כ “שסתום יציאה” ממלחמות ולא כאדריכל פתרונות סופיים.

בלבנון, למרות העליונות הצבאית הישראלית הרבה במאזן ההפסדים, לא נראה שחיזבאללה נמצא במצב של ניצחון פוליטי המניע אותו להיכנע. המפלגה מסרבת לקבל נוכחות ישראלית קבועה בדרום, כמו כן מסרבת לחזור להסדרים שלפני ההסלמה האחרונה, מה שהופך כל הסכם עתידי לשברירי מטבעו, ונתון להתפוצצות בכל רגע.

אותו הדבר מתרחש בעזה, שם למרות המכות הקשות שספגה חמאס, התנועה ממשיכה להיות מסוגלת לשחזר את נוכחותה בחברה הפלסטינית, מה שמונע השגת “ניצחון מוחלט” שהובטחה על ידי ההנהלה הישראלית.

הניגוד הזה בין הכוח הצבאי לתוצאת הפוליטית הוא מהות המשבר הנוכחי. ישראל משיגה יתרון ברור בשטח, אך זה לא מתרגם להסכמים פוליטיים יציבים. התוצאה היא המשך מקרה “מלחמה קפואה”, שבה הפעולות הגדולות נעצרות, אך ההחמרה היומיומית נמשכת, מה שמחדש את הנסיבות של המלחמה עצמה.

במרחב הזה, טראמפ פועל כמתווך המ imposing: מפסיק את המלחמה כאשר היא מתרחבת מעבר ליכולת התמודדות, ומניח אותה כאשר ניתן להשתמש בה כקלף לחץ. אבל תפקיד זה, למרות האפקטיביות הטקטית שלו, לא יוצר יציבות ארוכת טווח, אלא מעמק את ההיגיון של ניהול המשברים במקום לפתור אותם.

מבחינה פנימית בישראל, המשוואה הזו מחזירה את עצמה כאילו שהיא מצביעה על המשבר הפוליטי המתרומם. נתניהו מוצא את עצמו בפני פער הולך ומתרחב בין השיח הפוליטי המבטיח “ניצחון מוחלט”, ובין המציאות שלא מאפשרת אלא להשגים חלקיים. כאן, “הצלחה צבאית” הופכת לעול פוליטי שדורש הסברים מתמשכים בפני הציבור.

מצד שני, צה"ל מזהה כי מה שהושג בשטח יכול לפתוח את הדלת בהסדרים פוליטיים שאחריהם, אך במקביל אינו מבטיח למנוע סבבי לחימה חדשים, כל עוד כוחותיו נותרות בתוך אזורי מגע ישירים עם חיזבאללה בלבנון או עם חמאס בעזה.

איראן, לעומת זאת, נשארה הנקודה המורכבת ביותר בתמונה הזו. היא נכנסת למשא ומתן מעמד של חלשות יחסית, אך באותו זמן החלה לשמור על כלים אסטרטגיים של לחץ, מהמצר הורמוז ועד רשתות ההשפעה האזורית. בין לחץ הסנקציות לבין הבטחות ההבנות האמריקאיות, המשא ומתן הופך למשחק של איזון מדויק, שאינו נראה כי ניתן לסיים במהירות.

מה שקורה היום אינו סיום מלחמות, אלא עיצוב חדש של הדרך בהן מנוהלות. הפסקת האש לא נראית יותר כרגע של שלום, אלא כאמצעי במסגרת מבנה המלחמה עצמה: משמש להקפאתה לעיתים, ולהחזרתה לעיתים אחרות. במקום להיות פתח להסכמים פוליטיים, היא הופכת למערכת ניהול האלימות ודחיית ההתפרצות הבאה. בהקשר זה, לא נראה שעומד מישהו בפרויקט לסיים את הסכסוך, כפי שמתקיים לכולם כלים להמשכתו - בין הצלחה צבאית שאינה מתורגמת ליציבות, להנהלות פוליטיות שמעלות את מכסת היעדים יותר ממה שיאפשרו העובדות.