בניסיון לחשוף את הנסתר, מדוע ה"אני" גבר על ה"אנחנו" בירושלים

ראשית יש להדגיש שהכותב ניסה להימנע ככל האפשר מהכללות, שכן ישנם כאלה שאינם חלים עליהם מה שיבוא, וזה ממחיש את דברי הנביא הנכבד "הטוב בי ובעלי עד יום הדין".

מילים אלו אינן מגיעות כתגובה למה שמתרחש, אלא מהוות ניסיון רציני לעמוד על הסיבות, הרחק מהמרדפים בעמקי האבחון שהפכו למפגע, כמו כן איננו רוצים להשאיר את המציאות כקולב יחיד כאשר אנו מדברים על דברים המתרחשים בירושלים, הארץ הקדושה שבה מן הראוי להופיע הדברים על דיבושים ולמרות הזמן.

רק בירושלים, החזקה הירושלמית מתחילה להרגיש ולטעום את מרירות הסוכר, בשל מינוני האשליה והזיוף שהיא קיבלה מיצרני ההחלטות, ומאלה המכתיבים את עצמם בכוח כאשר הם חסרים לגיטימציה.

מרכז השיחה כאן הוא עוצמת קרב המילים שמתנהל היום סביב הבלבול בקבלת החלטות לגבי עיקרון בסיסי בזהות הלאומית, שהוא מערכת החינוך.

חלק מהאנשים מנסים לקצץ את ההתנגשות/ה שברייח לא חצה את גבולות ההודעות ובלימת הלימודים, בעובדה שלא מעניקים היתרים למורים בעלי תעודת זהות של הרשות הפלסטינית ולעובדים בבתי ספר פרטיים הממוקמים בתוך גדר ההפרדה, שרוב בעלותם שייכת למוסדות דתיים נוצריים ומעט מהם הפכו למה שמכונה בתי ספר קבלניים או, כפי שמסווגים אותם הצד השני, בתי ספר מוכרים אך לא חוקיים. (יש להזכיר כאן שהכותב עסק בנושא זה בהרחבה מזווית אחרת, פעמים רבות, תחת כותרות שונות ("מלכודת הדבש" ו"כדי להציל את אפשרי החינוך שנשאר לנו", שפורסמו באתר התקשורת הפופולרי הזה ובתאריכים שונים), ומזהירים מהשלכות קבלת ואפילו היענות למדיניות של תלות כלכלית. (למידע נוסף בתחום הזה ראה את הספר "תפקיד העובדים הפלסטינים בכלכלה הישראלית" מאת הכותב שפורסם בשנת 1981 על ידי המשרד הפלסטיני לעיתונאות ולתקשורת, רחוב סלאח א-דין, ירושלים.

ישנם גורמים נוספים שתרמו להחלשת מבנה ההתנגדות בירושלים, כמו:

•    דחף "האני" והעקשנות בקרב הרוב המכריע של הירושלמים הנובע מהמגוון הרחב של לחצים נפשיים וחברתיים, מה שגורם לרבים לראות כל אחד בעצמו ראש כאילו הוא קופסה של בצל, הגעתי לכך בזכות עבודתי ההתנדבותית בתחום ההדרכה החינוכית והנפשית.

•    ריבוי מקורות ההשכלה עם מטרות והודעות סותרות ברובן.

•    מצבי פיצול וקרעים והיעדר סמכות אחת לכל הנושאים החברתיים, בניגוד למה שהיה על המצב בימי אמיר ירושלים המנוח פייסל חוסיני.

•    הגירה של רוב המוסדות הירושלמיים מעבר לגדר.

ראיתי וחייתי בשני מחזורי קרב בתחום זה, הראשון שאני הייתי תלמיד בית ספר, נמשך מאז תחילת שנה הלימודים הראשונה לאחר כיבוש החלק המזרחי של ירושלים בשנת 1967 כשניסה הכיבוש לאסל את כל היבטי החינוך בירושלים, אז התקוממה קבוצה של חסידים נאמנים לירושלים, היה קפטן הקבוצה המנוח המדריך חסני אלשחאב וחברי קבוצתו, אני זוכר מהם: מהנדס איברהים אלדקק, מהנדס דאוד אלאסטנבולי, המדריכה עליה נשיבה, המדריכה זליך אלשיהבי ..., ונרשם השער היחידי של הניצחון של הקבוצה הירושלמית. (ראה את המחקר של הכותב תחת הכותרת מלכודת הדבש וכן את הספר של המהנדס איברהים אלדקק "החינוך בירושלים – עם הכריכה הלבנה ופורסם על ידי המפגש האינטלקטואלי הערבי באותו הזמן".

במהלך השלב השני, שבו הייתי שחקן, הנמשך משנת 1983 ועד 1993, חוויתי הישגים מוחשיים בתחום הניסיונות לבנות את התהליך החינוכי, זה היה ניסיון לבנות על בסיס איחוד המורים בשטחי הגדה המערבית ורצועת עזה בשנת 1977, כשמדריך הקבוצה המנוח מוחמד אבו לאווי, וסידור הסתדרות המורים פרטית ביוזמת המדריך פריד אלטל של המדריכה נוה ברגותי והמדריך פילדואי אללאבדי והמדריך סלאח זחרן.... והכל היום אבד למגוון סיבות, אולי אחת מהסיבות להיעלמות זו נובעת מהמגמה של חלק מהאנשים לעסוק בעבודה ארגונית במגמות צרות, מה שגרם לי להתפטר מהקבוצה ולהתמקד בלימודים שלי, ולהסתפק בתפקיד של צופה עוקב המפיק לקחים מהעבר.

שוב למה שמתרחש היום בהקשר להפסיק את הלימודים. הכללים הפשוטים ביותר של העבודה האיגודיים קובעים: אתם מפסיקים ומבצעים שביתה, אם הצד השני מתעניין בעבודתכם ויש לו תועלת ממנה, לצערי במציאות של מה שמתרחש, הסיסמה של הצד השני כלפי החינוך הערבי בירושלים היא "אם אתם מלמדים היטב, ואם לא, זה הכי טוב", ואז כיצד נתחיל סכסוך עבודה ונפסיק את הלימודים ביום, ובערב כיתה א' נפגשת עם מפגשים חגיגיים לכבוד החגים!!! לא לדבר על המטרות הפוליטיות שבאחורי מניעת ההיתרים על ידי משרד החינוך הישראלי, שם רוצים להעביר מסר ברור וחד שירושלים כולה תחת שליטה ישראלית כמו שעשתה משרד התקשורת בנושא הדור הרביעי 4G.

מניסיון קודם, שמחזיר לתקופת האינתיפאדה 1987 אשר מתמצת את המהות של שילוב בתי הספר אז בשביתות כלליות וסגירת בתי הספר ומה שהניב מכל זאת בקוראים אפקטיביים בקידום האקדמי והתפשטות התנהגות אלימה ומקרים של בריונות שכלל כולם: בית הספר, הבית והחברה כולה, לא לדבר על השפעה לא ישירה בהקטנת החשיבות של חינוך ולימודי בבית ספר!!

רצוי אם במקום להעסיק בנפקת ההודעות לעודד את הפסקת הלימודים בבתי ספר אלו, יתבצע:

- העסקת הלמידה מרחוק, כמו שקרה ומתרחש תמיד במקרים חירומיים עם הצורך להבטיח את המינימום של הצרכים הטכנים והחינוכיים בהתאמה עם ההורים.

- בחינה מחדש של המשכיות התלות הכלכלית והתחלת העבודה לשחרור ממנה.

- נקט בדרכים נוספות לפתיחת דלתות לתלמידים הירושלמים (מבוססים/לא מבוססים כלכלית, כאשר בתי הספר הללו מקבלים תמיכה מלאה על כל תלמיד רשום בהם ובכך אנחנו יכולים להציע עוד ילדינו כאמון והולכים להתקדמות לאומית ואתית במובן של אחריות חברתית, לא לדבר על תוצאה מיידית שיש לה לבוא לידי ביטוי בהרחבת המערכת של ההתנגדות העממית סביב בתי הספר הללו ובקשותיהם הלגיטימיות במקום לסגור זאת על קבוצה מוגבלת מהחברה.