Foreign Affairs: הקשר הייחודי בין אמריקה לישראל אינו בר קיימא

סדא ניוז - הקשר בין ארצות הברית לישראל היה ייחודי וקרוב במשך 3 עשורים, כאשר ארצות הברית שמרה על סינכרוניזציה מלאה עם ישראל בזמן שלום ומלחמה, תוך מתן תמיכה דיפלומטית וצבאית בלתי מותנית.

בהתבסס על רעיון זה, מגזין Foreign Affairs הציע ניתוח מקיף על משבר הקשר הזה, והצביע על כך שהוא התפתח במשך עשורים כקשר ייחודי, המבוסס על תמיכה בלתי מותנית ויתרון חסר תקדים, אך הוא אינו בר קיימא יותר, משום שהוא גורם נזק פוליטי, ביטחוני והומניטרי לשלושה צדדים, האמריקאים, הישראלים והפלסטינים.

המגזין ציין - במאמר ארוך מאת אנדרו מילר - שמענה זו על הקשר מתייחס כך לעשור התשיעי של המאה ה-20, כאשר וושינגטון האמינה שהתמיכה הבלתי מוגבלת שלה בישראל תעודד אותה לנקוט צעדים לקראת שלום, בכך שהגישה האמריקאית בקשר עם ישראל הייתה מבוססת על ארבעה הנחות יסוד.

הנחה הראשונה - לפי המאמר - היא שלרוב האינטרסים האמריקאיים והישראלים יש הרבה דברים משותפים אם לא זהים, השנייה היא שישראל מבינה את האינטרסים שלה ואת האיומים שהיא מתמודדת איתם, השלישית היא שהפתרון לכל חילוקי הדעות ביניהם לא ייעשה בפומבי, והאחרונה היא שישראל תענה לדאגות האמריקאיות הגדולות.

עם זאת, הקשר - לפי הכותב - הפך עם הזמן למערכת שנותנת לישראל חסינות פוליטית וצבאית, המבטיחה לה סיוע משמעותי ללא קשר למדיניות שלה, כאשר ארצות הברית מגינה עליה דיפלומטית באומות המאוחדות, ומדלגת על חוקיה שלה המיועדים למדינות אחרות, במיוחד בעבור הפרות זכויות האדם.

עלויות גבוהות

מלחמת עזה שלאחר התקיפה ב-7 באוקטובר 2023 חשפה כי שמירה על סוג זה של קשר דו-צדדי מגיעה תוך עלויות גבוהות, שכן וושינגטון לא הצליחה לכוון מחדש את אופן ניהול המלחמה על ידי ישראל, בשל טבע הקשר ה"ייחודי" שיש לה עם ישראל, כך לפי המגזין.

באמת, וושינגטון המשיכה להימנע מהפעלת כל לחץ ממשי על ישראל למרות הדאגה שלה מהעלייה במספר הקורבנות האזרחיים הפלסטינים, ומהשיטות של צה"ל, ולא קבעה - לפי הכותב - חוקים אמריקאיים המונעים מתן סיוע צבאי למדינות המעכבות את הסיוע, ולא קשרה את הסיוע לתנאים ברורים.

הקשר המבוסס על גישה מסוימת בין וושינגטון לתל אביב הפך עם הזמן למערכת המעניקה לישראל חסינות פוליטית וצבאית, המבטיחה לה סיוע משמעותי ללא קשר למדיניות שלה

וזו הפכה ליואן שאכן פגעה באינטרסים של שתי המדינות, כמו גם פעלה להשפיע לרעה על הפלסטינים - כך לפי הכותב - ובמקום לסייע להבטיח את "קיום ישראל" שהוא המטרה המוצהרת של מדיניות זו, התמיכה האמריקאית הבלתי מותנית אפשרה לאינסטינקטים הגרועים ביותר של המנהיגות הישראלית לשגשג.

התוצאות היו עלייה מתמשכת בהתנחלויות הישראליות הבלתי חוקיות ובאלימות המתנחלים בשטחי הגדה המערבית, וכן נפילת מספר גדול של קורבנות אזרחיים בעזה, לצד הפעלת רעב שם, כך טוען הכותב.

כמו כן, מדיניות זו הובילה את תל אביב לכוחות צבאיים נמהרים ברחבי המזרח התיכון ועימותים אזוריים גדולים יותר, כאשר ביצעה מבצעים צבאיים בסוריה ולבנון, והצתה מלחמה מהירה עם איראן, דבר שהחמיר את הסכנות הקיומיות שהיא מתמודדת איתן.

סיכונים מוסריים

ובשעה שוושינגטון עזרה בכל זאת להכיל את ההסלמה, הקשר המתנדנד שלה עם ממשלת ראש הממשלה הישראלית בנימין נתניהו הפך את השפעתה למוגבלת, אלא שחופש התנועה של ישראל עלה - כך לפי הכותב - עם חזרתו של הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ לבית הלבן ואימוצו את כל עמדותיה בעזה, דבר שהוביל להחמרת האסון ההומניטרי.

עם זאת, ישראל מתמודדת, לצד הנזקים שנגרמו לפלסטינים, עם תוצאות מסוכנות המיוצגות בבידוד בינלאומי גובר, ירידה חסרת תקדים בתמיכה הציבורית האמריקאית במיוחד בקרב הצעירים, ועלייה במתיחות הפנימית בשל מדיניות ממשלת נתניהו, כמו כן סיכונים אסטרטגיים הקשורים לאיראן, עזה והגדה המערבית.

כמו ישראל והפלסטינים, גם ארצות הברית - כך לפי הכותב - שילמה מחיר יקר ממעמדה הבינלאומי וליציבות הפוליטית הפנימית שלה, שכן יריביה, כמו סין ורוסיה, ניצלו את הירידה בדימויה, וההקצנה הפוליטית האמריקאית החריפה בעקבות המלחמה.

וכך, התמיכה הבלתי מותנית - כך לפי המגזין - גרמה לסיכונים מוסריים עבור שתי המדינות, כי אין לישראל עוד סיבה לענות לדאגות ולאינטרסים האמריקאיים, כי התעלמות מהם אינה נושאת בשום מחיר, דבר שמעודד אותה לאמץ עמדות נוקשות לעיתים קרובות המתנגדות לאינטרסים האמריקאיים ולעיתים גם לאינטרסים של ישראל עצמה.

בהתבסס על תוצאות אלה, הכותב מגיע למסקנה שהמשך הקשר בין ישראל לארצות הברית בצורה הנוכחית הייחודית מעודד מדיניות ישראלית מסוכנת יותר, ומונע הגעה לפתרונות פוליטיים, ומסכן את האינטרסים של ארצות הברית ברחבי העולם.

צורך אסטרטגי, פוליטי ומוסרי

לפיכך, המאמר מציע מודל חדש המבוסס על "נורמליזציה" של הקשר, תוך הטלת תנאים ברורים על הסיוע, ויישום החוקים האמריקאיים ובינלאומיים על ישראל כמו שהם מיועדים לאחרות, וקביעת קווים אדומים משותפים, ומניעת התערבות במדיניות הפנימית של שני הצדדים.

הכותב רואה במעבר הזה, גם אם יתכן ויתארך, צורך אסטרטגי, פוליטי ומוסרי עבור ארצות הברית, במיוחד שלתוכנית אמריקאית-ישראלית נורמלית יש פוטנציאל להשיג תוצאות טובות יותר מקשר ייחודי שבדרך כלל מעודד התנהלות ישראלית מסוכנת ומבזבז את ההשפעה האמריקאית הגלובלית.

שינוי כזה - כך הכותב רואה - יכול למנוע צעדים ישראליים מסוכנים כמו סיפוח הגדה המערבית, ואף לפתוח פתח לתיאום יותר אפקטיבי כלפי איראן, ותורם לבניית נתיב פוליטי לפלסטינים.

מילר מתריע כי אי ניהול סקירה הזאת יוביל להחמרת ההפסדים עבור כל הצדדים, וכי לעתיד עשויים להיות יסודות קשר מתמוטטים אם ימשך ללא תיקון, במיוחד עם ממשלה ישראלית קשוחה וממשל אמריקאי מתנדנד.

ואנדרו מילר מסכם כי תיקון הקשר בין שתי המדינות אינו עימות, אלא צורך לשמירה על האינטרסים של האמריקאים והישראלים, ולתחילת נתיב שמעניק לפלסטינים הזדמנות לחיי פוליטיקה ברי קיימא.