מול הכפר המקורי שנכבש.. עין חוד סובלתMarginalization וחוסר שירותים

סאדא ניוז - תושבי עין חוד אינם מרוכזים רק בתחושת געגוע לאדמת האבות ובתיהם הנמצאים במרחק נגיעה, שכבר התיישבו בהם זרים, אלא הרגש הזה מתרחב להיבטים שונים של הזנחה ואפליה במתן שירותים והקמת פרויקטים בתוך הכפר.

תושבי עין חוד, שמספרם כ-330 נפש, והשוכן באחת מפסגות הרי הכרמל מדרום העיר חיפה, סובלים מתשתית מתפוררת, וכבישים פנימיים וחיצוניים מהווים סכנה לתושבים בגלל הצפיפות הרבים ובגלל חוסרי התשתיות כמו תאורה, על אף שהם עולים על אזורים הרריים מסוכנים.

בנוסף לכך, הכפר סובל מחוסר חריף בפרויקטים ובשירותים בסיסיים, כמו בתי ספר, מרכזים קהילתיים, וגני ילדים, כשגם סוגיית הקרקע והדיור נחשבת לאחת הבעיות הבולטות המאפיינות את תושבי הכפר.

עין חוד נמצאת תחת סמכות המועצה האזורית "חוף הכרמל", הכוללת 25 יישובים יהודיים, וכפר ערבי אחד בלבד, הוא עין חוד, אשר ההכרה בו מעולם הממשלה הישראלית בשנת 1994, לאחר שהתושבים חיים בעשורים ללא כל מרכיבי חיים בסיסיים.

גודל ההזנחה והחוסר שעין חוד סובלת מהם בולט בדרך המובילה אליה; כשמבקר עובר לצד הכפר המקורי של עין חוד, שבו התיישבו אמנים יהודים לאחר שגורשו תושביו בשנת 1948, וכן לצד היישוב ההתיישבותי "ניר עציון", עד לכפר עין חוד, יוצא הדופן ניצב בבירור במדריכים, השירותים והפרויקטים.

אמר זיאד אבו האלג'ה, אחד מתושבי הכפר עין חוד: "מאז ההכרה הרשמית בכפר עין חוד בשנת 1994, לא חל שינוי אמיתי במצבם המחיה והשירותים. הכפר עדיין סובל מחולשה רבה בתשתיות ובשירותים בסיסיים, כמו כבישים, ניקיון ובתחומים נוספים רבים".

אבו האלג'ה הוסיף, משווה את מצב הכפר ליישובים יהודיים סמוכים: "ההבדל בין עין חוד ליישובים היהודיים הקרובים אלינו, כמו ההבדל בין אש לגן עדן, על אף העובדה שאנו תחת אותה מועצה אזורית, והדרך המובילה לעין חוד עוברת לצד היישובים הללו".

הוא ציין את מצב הכבישים בכפר, ואמר: "הכבישים בעין חוד הם פשוט לא מספקים. במשך חמש שנים אני דורש לשפץ את הכביש הסמוך לביתי, בגלל הסכנה שבו, משום שהוא נמצא באזור הררי מדרון, אך ללא תוצאה או תגובה רשמית. לא לדבר על הדרך המובילה אל הכפר, שעוברת במדרונות ועליות בהרים; כביש צר, מלא חורים, ללא תאורה, מהווה סכנה אמתית, במיוחד לתלמידים בדרכם ובחזרתם מבתי ספר בעזרת אוטובוסים".

נוגע למוסדות החינוך והשירותים הציבוריים, הסביר אבו האלג'ה: "הכפר חסר לפחות בית ספר יסודי. היה כאן בית ספר בעבר, אך הוא נסגר לפני כ-13 שנה. היום, הילדים נאלצים לעלות על האוטובוס המוביל אותם לבתי ספר בחיפה ובאלפרידיס בשעה 6:30 בבוקר, דבר שמאבד את הרצון שלהם ללמוד, מאחר שהם מגיעים מאד עייפים. זה נוסף על כך שהגן היחיד בכפר נמצא בסכנת סגירה, בטענה שמספר הילדים מעט".

סיים אבו האלג'ה את דבריו ואמר: "המקום בעין חוד הוא עצוב וקשה מאוד. כשאני עובר מהיישובים היהודיים הסמוכים ורואה את רמת הניקיון, איכות הכבישים, והדאגה הכללית, אני מרגיש הבדל גדול. אנו דורשים היום מהמועצה האזורית, והמשרדים הרלוונטיים, ומשרד התיירות, להקצות תקציבים ולשפר את מצב הכפר המדהים הזה, עם המיקום המיוחד שלו".

מנגד, דיבר ראש הוועד המקומי בעין חוד, עמאת אבו האלג'ה, על הסבל המתמשך שחווים התושבים עקב ההגבלות המוטלות על הבנייה, ואומר: "תושבי הכפר סובלים במשך שנים רבות מחוסר הרחבת האזורים המותרים לבנייה, שלא לדבר על האזהרות ולמקרי ההרס המוטלים על כל בית בתהליך בנייה".

אבו האלג'ה הוסיף: "מאז זמן רב ניתנות הבטחות למצוא פתרונות, אך עד כה לא השתנה דבר. במהלך השנה האחרונה, הרגו הסמכויות הישראליות שלושה בתים, ובית המשפט הוציא פסקי דין להפסיק את בנייתם של שבעה בתי נוספים בתהליך הבנייה, ואסר על מגורי בהם עד שיגיעו להסכם עם רשות הקרקעות".

הוא ציין את השפעות החברתיות הקשות של המדיניות הזאת על הצעירים בכפר, ואמר: "יש צעירים בכפר שהגיעו לגיל 35, ומבין הם מי שמאורסים ולא הצליחו להינשא עד כה עקב משבר הדיור וההחלטות המשפטיות המונעות את ההשלמה של בניית בתיהם. ההחלטה הזו מאיימת על עתיד הדור הצעיר, ומזיקה לעתיד הכפר כולו".

אבו האלג'ה התייחס גם להקפאה בהרחבת המפה התוכנית של הכפר ולחוסר כל פרויקט מגורים חדש, ואישר: "אין כל תוכנית הרחבה רשמית מאז ההכרה בכפר. 'רשות קרקעות ישראל' אינה מראה רצון להגיע להסדרים או פתרונות, על אף ניסיונותינו הנמשכים מצידנו".

אבו האלג'ה ציין גם את הפער בטיפול בין עין חוד ליישובים היהודיים הקרובים "יש אפליה וגזענות ברורה בטיפול בין עין חוד ליישובים היהודיים הסמוכים, והדבר מצוי באופן ברור בעניין כללי עם החברה הערבית, אנו ממשיכים ונשמח לשפר את המצב בעין חוד".

בדבר הכפר עין חוד ובתחסות החשובות שהוא עבר במרוצת העשורים הקודמים, אמר הכותב והעיתונאי סמיר אבו האלג'ה כי "עין חוד, או כמו שהיא הייתה ידועה לפני כן עין חוד אבו האלג'ה היא המשך לכפר עין חוד המקורי, שבו היום מתגוררים אמנים יהודים שהגיעו מעבר לים, בעוד אנו התושבים והצאצאים של אלה ששכנו ובנו את אותו הכפר הפלסטיני המגורש".

אבו האלג'ה המשיך ב"עין חוד הנוכחית ננסית על שטח של כ-40 דונם בלבד, לאחר שהייתה מתפרסת על כ-250 דונמים, אלו הקרקעות נכנסו באותה תקופה לטובת גן הקטנת הכרמל. הכפר היום כולל כ-75 משפחות, כלומר כ-330 נפשות, ויש בו מוסדות בסיסיים כמו גן ילדים, מסגד, ומבנה חדש עם שימוש כפול שנבנה לפני כשנתיים, המיועד לישיבות ואירועים חברתיים ופינות אבלות".

אבו האלג'ה הוסיף "אשר לבית הסופר נפתח בשנת 1962 במאמצים של מייסד הכפר מוחמד מחמוד אבו האלג'ה (אבו חלמי), שהוא סבא שלי, אז לא הייתה בכפר דרך ולא תחבורה, והעובר היחיד היה עובר את השטח רגלית, זה היה מורה שהיה גם מנהל ושומר ומחנך היחיד, בית הספר החל ב-18 תלמידים ותלמידות, וסגר את דלתותיו בשנת 2012, ומאז מועברים תלמידים לבתי ספר בחיפה ובאלפרידיס".

בנוגע להכרה הרשמית בכפר, אמר אבו האלג'ה כי "ההכרה הרשמית הגיעה לאחר שנים רבות של סבל, לפני ההכרה, אשר הייתה בשנת 1994. לא היו בכפר כל רכיבי חיים, לא דרכים ולא חשמל ולא מים, ולא שירותים בריאותיים, לא היו כל סימנים לחיים אנושיים, אפילו המסגד לא היה קיים, היה זה דואן של המשפחה, ודוד שלי היה תורם להפוך אותו למסגד בשנת 1985, וזה היה צדקה שמוספת גם היום".

בנוגע לצורת החיים בכפר לפני ההכרה, אמר אבו האלג'ה כי "הקשיים היו רבים, ואחת שהייתה קשה הייתה בשנות השישים של המאה שעברה, כשאישה בהריון הייתה צריכה ללדת בדרך כיוון שלא היו אמבולנסים, התינוק נפל באמצע הנקודה, והיא לא הצליחה לבקש להפסיק משום הבושה, לאחר עשורים, מתה האישה עצמה מאושפיזציה במהלך הובלתה לבית החולים ברכב מקומי, לפני שיגיע האמבולנס למקום".

הוא ציין כי "ההכרה בעין חוד בשנת 1994 הגיעה כתוצאה ממאבק ארוך ולחץ ממושך של התושבים, וזה מה שאוכלוסייה ראתה כרגע היסטורי לאחר עשרות של היעדר. לאחר ההכרה, הושך הכתובת הדוארית ממדינת 'ניר עציון' אל עין חוד, וקיבלה הכפר סמל דואר, ואף הוכנסה אל המועצה האזורית הכוללת כ-28 יישובים יהודיים, מאוחר יותר לאחר קרב משפטי, התושבים רשמית הצטרפו לרשימת המצביעים במועצה, וקיבלה הכפר נבחר נציג בה, ובכל זאת עין חוד נשארה מוקפת בהגבלות וחסרה כמה רכיבים מרכזיים".

סיים אבו האלג'ה את דבריו באומרו כי "הרגשות שאנו נושאים כלפי המקום הן מורכבות, יש בהם כאב ותקווה, לפני שבועות הייתי בעין חוד, הכפר המקורי שבו מתגוררים האמנים, שם שאל אותי מישהו 'מה אתה עושה כאן?' כאילו אני זר באדמת אבותיי, היה זה שאלה כואבת, כי הבית שבו גר היום אדם זר הוא אותו הבית של אבי וסבי, עם אבניו, גגו וקישוטיו".

המקור: ערבי 48