האם "הנאמנות לאידליב" תצליח להבטיח את שובם של מיליון displaced לכפריהם?

SadaNews - ב-26 בספטמבר האחרון, יצאה לדרך הקמפיין "הנאמנות לאידליב" בחסות המושל ובהשתתפות רחבה של דמויות רשמיות ואזרחיות, כולל הנשיא הסורי אחמד אלשראע, שחזר מישיבות האומות המאוחדות כדי להיות נוכח באירוע הזה.

הקמפיין לא היה רק יוזמה לגיוס תרומות, אלא חזון של בניית חיים שנפגעו, המיועד להבטיח את חזרתם של יותר ממיליון displaced החיים ביותר מאלף מחנות בפריפריות אידליב, כאשר הם מתמודדים עם אכזריות החורף ללא מקלט בטוח או שירותים בסיסיים.

הקמפיין זכה להצלחה כאשר גייס 208 מיליון דולר בשעות ספורות, מה שהפך אותו לקמפיין הבנייה הגדול ביותר במדינה עד כה. בין התרומות, הייתה תרומה סימבולית של 100 אלף דולר בשם תושבי רצועת עזה, כאות לסולידריות האנושית בין העמים הסורי והפלסטיני.

מצב קשה

אלא שכמעט שנה לאחר נפילת המשטר הסורי והקמת ממשלה חדשה, המצב באידליב נותר קטסטרופלי כאשר יותר ממיליון displaced חיים במחנות אקראיים מפוזרים ברחבי האזורים שלה, חסרים את הדרישות המינימליות לחיים בכבוד. עם התקרבות חורף, סבלם מתגבר כאשר הם מתמודדים עם הקור העז והגשמים הכבדים באוהלים רעועים, ללא חימום או שירותי בריאות וחינוך מספיקים.

הפסקת התמיכה מצד רוב הארגונים ההומניטריים במחנות והפניית מאמציהם לאזורים אחרים, הוסיפה לבידוד של displaced והחריפה את מצבם האומלל.

בעוד שאלה המחנות היו בתחילה פתרונות ודירות זמניות, הם הפכו למציאות קבועה עבור רבים. עם ירידת הטמפרטורות בחורף נמוך לאפס בחלק מהאזורים, הישארות בהם מהווה איום ישיר על חיי ילדים וקשישים במיוחד.

כמו כן, התשתית בכפרי אידליב ובערים שלה אינה במצב טוב יותר, כאשר ישנם כ-800 בתי ספר הרוסים, מעט מרכזי בריאות הפועלים במגבלות, ורשתות המים והביוב כמעט שאינן קיימות ברוב האזורים, בנוסף ל-250 אלף בתים ו-437 מסגדים הזקוקים לשיפוץ או rebuilt.

מצבים אלה הופכים את החזרה לכפרים לחלום רחוק עבור displaced, במיוחד לאור העוני הנורא בו רובם סובלים לאחר שנים של גירוש.

מטרות הקמפיין

לפי המושל של אידליב מוחמד עבד אלרחמן, הכספים שגייס הקמפיין יהיו מכוונים לשדרוג הסקטורים החיוניים בניית בתי ספר, הכנת מרכזי בריאות, ותיקון התשתיות כמו תחנות מים וביוב והארת הדרכים, "אבל המטרה העליונה היא לאפשר ל displaced לחזור לכפרים שלהם ולבנות חיים בכבוד".

מאידך, אמר מוחמד אקטע, ראש הקמפיין, "אנו שואפים לספק את צורכי הסקטורים הבסיסיים שיאפשרו לאנשים לחזור לכפרים שלהם, בין אם מדובר במרכזי בריאות, בתי ספר או תחנות מים. כל אזור יש לו עדיפויות, ונחלק את הכספים בהתאם לצרכים הללו".

אקטע הוסיף כי "הנאמנות לאידליב" היא השלב הראשון בתוכנית ארוכת טווח הכוללת 3 שלבים, כאשר השלב השני יכלול הקמת שותפויות עם ארגונים בינלאומיים ליישום פרויקטים שירותיים, בעוד שהשלב השלישי יתמקד במשיכת השקעות לתמוך בקהילה המקומית. הוא ציין כי אידליב זקוקה ליותר מ-3 מיליארד דולר לשיקום מלא, מה שהופך את ה-208 מיליון דולר ל"שלב ראשוני אך קרדינלי".

בתורו, דיבר displaced עימאר יוסוף על המכשולים העיקריים המונעים מתושבי המחנות לחזור לכפריהם, ואמר כי הם כוללים את קריסת התשתיות והעדר שירותים בסיסיים כמו ביוב, בתי ספר, חשמל ומים.

הגורם החשוב ביותר בשבילו הוא המצב הכלכלי הרעוע של המהגרים, כאשר רבים מהם בילו 14 שנים בהעדר בית, מתוכן 5 שנים במחנות בפריפריה הדרומית של אידליב, מה שהוביל להרס מלא של המשאבים הכלכליים שלהם. הוא הדגיש, "האנשים חיים בעוני איום, ואין להם כסף לשקם את בתיהם ההרוסים שהפכו לאפר."

יוסוף הוסיף כי רבים מה displaced החלו לחזור לבתיהם ההרוסים, תוך כדי שהם מנסים לשפץ מה שיכלו ולבנות אוהלים למגורים לצד ההריסות, בניסיון לשחזר את חייהם על אף התנאים הקשים.

סבל displaced

בעצמו, הביע displaced אחמד מחמוד (42) ממחנה בפריפריה הצפונית של אידליב את סבלו ואמר, "החורף הקרוב מפחיד אותנו. האוהל שבו אנו חיים קרוע והגשם חודר אלינו כל ערב. אין לנו חימום ואין דלק. ילדיי רועדים מהקור, ואין בתי חולים קרובים אם הם חולים. כפרנו הרוס, ואין לנו כסף לתקן את ביתנו."

הוא הוסיף, "לאחר 10 שנים של גירוש, אין לנו דבר. אנו רוצים לחזור, אבל איך? אין מים ולא חשמל, ולא אפילו קירות שיוכלו להגן עלינו מהקור. החורף הקודם היה קשה ואיבדנו הרבה בגדים ושמיכות בגלל שיטפונות במחנה."

ה displaced מוחמד דיאא אמר, "אנו אומרים כי אנו רוצים לחזור לאחר השחרור, אך כל אחד חייב לחזור לביתו ולכפרו. לי אין בית ואין לנו כסף להסעה. העוני הורג אנשים, לא רק אני, אלא כל תושבי המחנות. המצב שם רע מאוד, 3 רבעים מהאוכלוסייה ישנים ללא אוכל מלבד לחם כי הם בקושי יכולים לקנות כיכר."