ביום ה-700 של המלחמה.. כך גוזלים את חיי התושבים בעזה בעקבות הטילים הישראליים

סאדא ניוז - במשך 700 יום של המלחמה הישראלית ההרסנית על רצועת עזה, שהשריפה כל מה שיש לתושבי הרצועה, כולל גופות של אהוביהם, בתיהם ורכושם, לא פסקה את הזוועה של הפשעים המבוצעים נגד האוכלוסייה.

שעות ליל שישי היו כבדות על תושבי עיר עזה, כמו מאות הלילות שעברו במלחמה הזו, אך הקושי של המראה שצפה בו אחד מחברי צוות ההגנה האזרחית, אולי חושף חלק מהאכזריות של הטבח המבוצע בעזה.

באוגדת אבו דאבי, שלא קיבלה את שם היא כמו שצריך, הנמצאת מול בית החולים לשירותים ציבוריים בעיר עזה, שגם הוא יצא מכלל שירות כמעט לחלוטין, תודרכה דירה לפגיעת חץ ישראלי, כמו שמקובל בעזה בכל שעה וביום, מה שגרם למוות ופציעות רבות של אזרחים בהם אישה. כאן הסיפור והסוף שציין איש ההגנה האזרחית עביד המג'דלוי בקבוצה ייחודית של עיתונאים, ותועד על ידי "סאדא ניוז" ואנו מעבירים אותו כפי שכתב בשפתו המדוברת הפשוטה שמתייחסת למציאות הקשה והמאתגרת שעמוד בפני אנשי החילוץ באזור:

 

הגעתי מפגיעת דירה באוגדת אבו דאבי
אני נשבע באללה שזה חרא מה שקורה, חבר'ה זה חרא, אני כותב ולבי מלא בכאב על המראה הנורא ביותר שראיתי בחיי. אנחנו בני אדם, יש לנו רגשות וחשים... נכנסנו לדירה המטרה והגעתי לחדר שיש בו אש 
האמא והבן והבת שלה צועקים, האמא אומרת לי הוציא אותנו אני נשרפתי ואנחנו מנסים לכבות את האש מהעוצמה שלה
אני מחזיק צינור מים ומכבה, וקול האמא מתנגן באוזני, הוציאו אותנו נשרף, האש מתקרבת אלינו
אמרתי אללה, עזור לנו, אללה 
נתתי את הצינור לחברי ולקחתי את המעיל שלי ואת החולצה שלי ושמתי את החולצה על פני ואז קישרתי אותה אולי זה יפחית עלי את העוצמה של העשן הנוצר מהשריפה וכמובן שאין לנו כלי עבודה אין דרך אחרת
הגעתי לדלת החדר וקראתי לאמא שהייתה מדברת לי ואני גוסס ועצמותיי נמסות והילדים שלי לא קיבלו קול
אוי אנשים, אני בן אדם!!! אני נשבע באללה, לא החזקתי את עצמי, נשבע באללה שלא החזקתי את עצמי ובכיתי ויצאתי מהדירה לקחתי נשימה כי הרגשתי שהחזה שלי ננעל מהכמות של העשן ששתיתי 
חזרתי שוב לאמא ואמרתי לה אין דבר, אנחנו נוציא אותך
האמא צועקת לנו ובינה לבין גלגל ההצלה רק הדלת שאני עומד מולה
המשכנו בתהליך הכיבוי וכמובן שאני לא רואה את האמא והילדים בכלל אבל שומע את קולם מהעוצמה של העשן
אללה נתן לי השראה והצלחתי להגיע לחדר שליד החדר הבוער, היה שם חלון פנימי בין שתי החדרים והצלחנו לפתוח אותו 
פתחתי את החלון והדלקתי את האור, ראיתי מראה שאין לי כוח לסבול אותו בכלל
ראיתי את האמא על הרצפה ושואגת מנסה ללכת לכל מקום וכל דבר סביבה זה אש בוערת
והידיים שלה נשרפו מהאש והחום שלה
האמא התחילה לחפש לשרוד רק לעצמה יותר ולא מחשבת על הילדים שלה... אתם מדמיינים את עוצמת המצב ואת הקושי שלו
אתם מדמיינים שאני מספר לכם מה קרה לי, ובכל שנייה האמא נשרפת ועור שלה נמס מהגוף שלה?
אני וחברי הצלחנו להיכנס לחדר והוצאנו את הילד שהיה מפסיק את נשימותיו האחרונות ואותה הוצאנו מהאחות שנותרה ממש בחיים על איוב יומיים שאין אחד שיכל לשאת
ועוד מה שצורב את הלב הוא כאשר תפסנו את ידיה כאשר הרמנו אותה, ידיה התנתקו מאיתנו מהחומר השרוף שעלה על גופה
ובזכות אללה הצלחנו להוציא אותה ולהעביר אותה לעזרה
מה ששמתי לב זה שהאמא והבן והבת שלה היו כל אחד בכיוון אחר, כל אחד מחפש לשרוד בכל דרך, אבל מכונת ההרס הישראלית לא חוסכת מהם
אני כותב לכם ומספר לכם על המקרים הקשים ביותר במלחמה והכי מדממים
אם היו מתעדים את הרגעים המפחידים האלה, אולי העולם השוקע היה נעלם, אבל העוצמה של המצב והחמלה של האמא בקולה הגבוה לא אפשרו לתעד אלא כל מה שבמוח זה לחלץ את האמא והילד שלה... לא יכולתי ולא אוכל להתגבר על הסיטואציה הזו כל חיי וזעקות האמא וילדיה ייזכרו במחשבתי.