סוס ג'נין.. שתי הצגות תיאטרון בפלסטין ובבריטניה שנקטעות על ידי כדור אחד

סאדא ניוז - בלב השחיטה, מחשבותיי משתרעות בין שתי שאלות שרודפות אותי: מה התועלת? وكيف מתמשכת החיים בעוד השחיטה משודרת ישירות באוויר?

אבסורד זה גדל כאשר השחיטה הופכת לנושא ליצירה אמנותית או חומר חזותי, או חדשות דחופות, או מספר קר אשר אנחנו בולעים אותו כמו בטן מרה. אני שואל את עצמי: האם הדמעות הן כל מה שיש לי מהזדהות או תמיכה?

אבל בצד השני של הידיעה ישנו ניצוץ קטן שאינו כבה: השחיטה אינה עוצרת את מסע המחר. המחר מתקרב, ולאחריו 10 שנים, ואללה יודע כמה זמן ימשך היקום לאחר מכן. ועל כך, אנחנו והניצולים צריכים להגן על המחר, לא לאפשר לו להפוך לגרסה מטושטשת של אתמול, ולחפש את גב הכסף הערבי האמיתי שעדיין מחזיק בכבוד ובגאווה שלו, כך שנרכב יחד עליו עד שנגיע לארץ חופשית המתאימה לדם שלנו ששפך.

התרבות והאמנות הן כמו סוס פרש שאין לרסן אותו אלא על ידי אביר נועז; אם הוא מצליח, הוא יוביל אותו היכן שירצה. כך גם האמנות פותחת לבעל העניין דלתות ללבבות, ועומדת בעיצוב ידע קולקטיבי חדש. כך נראה עלא שחדה בהצגת התיאטרון שלו שכוללת דמות אחת: "סוס ג'נין" שמוביל את סוסי הזיכרון במולדתו של "בלפור" בעל ההבטחה המפורסמת. הוא מתנגד לשר החוץ הבריטי שהעניק מה שאין לו למי שאינו ראוי, מעניק לפלסטינים השהידים שמות, ומסיר מהם את המספרים כדי להזכיר לעולם את החיים שחיו ואת האסון שממשיך לטלטל אותם.

עלא בנה את ההצגה שלו כסדרה של פחידות רכות; התנגדות המסתתרת בצחוק ובבכי. אתה יוצא מתשוש ומאוזן בראש בו זמנית: האם הפכתי כמו הדמות שגילמתי בג'נין? אני צוחק ובוכה ומדבר עם עצמי?

עלא מופיע בעדינות מתוחה; הוא מתכוון מהשנייה הראשונה להוקיר את דמות ה"כָּבֵד", מתחיל בלידתו שבה גאים הוריו בעיר. אבל הקליפה הזו לא מחזיקה מעמד בפני כשרונו ורכותו; הקהל רואה בו קליל חמוד, מוכשר אך כבד בחיים שלא לצדדו בצדק.

ולמרות שהמחזה שלו מסווג כחלק מאמנות דמות אחת, בשעת האירוח של עלא שחדה פגשנו רבים. כולם תפסו תור לשמוע את הסבא בקול אוהב ולראות את ידיו רועדות, האם שנושאת בידיה נעל רצתה לזרוק אותה על בנה, וביד השנייה נושאת אהבה שפה, והחבר אחמד רודף הילדות והפרעות, ורואים רבים אחרים.

מסכות

עלא השתמש במסכותיו בתבונה בולטת, שכן המסיכה כאן היא כיסוי ושכבה שמניחה בין עצמה לדמות שכבת בידוד דקה שמפחיתה את זעזועי הזיכרון ומזמינה אותם בו זמנית. המסכות עוצבו בנימה מכוונת של שאלה; עיניים מבריקות בפני קודרות, חיוך מעורב שאינו מחייך, גוף שנע כמו בובת מאריונט על גוף אנושי.

ובכל זאת, אנחנו הצופים מתקפלים בתוך רשתו המוחלטת; בין הצחוקים והמרגש, הדמיון מתאר עור למסכות אלו שמזכירות את שכבות השרירים בחשי הפנים, כך שהן הופכות לפנים שאנחנו מכירים, מבינים את המחנה שלהם ואת רחובותיהם ואת בית הספר ומרכז הבריאות שלהם ואת התיאטרון שלהם, אנחנו מתחברים אליהם כאילו הם עברו בחיינו ממש כמו שעברו בחייו של עלא ששומר על מעמדו בבידוד מחושב מהם; אדם שלם, נושא בעיה, אבל הם לא מכירים אותו כבעל אסון כפי שהעולם insisting עליו.

"סוס ג'נין" הוא גיבור הסיפור. ההצגה לוקחת אותנו במסע שלם: מג'נין לפני הסוס, ועד לגיבושו ובנייתו, וכך אנו הופכים לילדים שמשחקים בכיכר מהופנטים מיופי המשתקף לחיים והופך לתכונה של זהות, כך שראינו במו עינינו את הנעורים שלנו ואת זיכרוננו. וכאשר הכיבוש עושה בו את מעשהו, מתגלה משמעות כל הדברים: הכיבוש יודע את ערך הסוס, ואת ערך האמנות, ואת ערך הזהות, ויודע את הקשרים בינהם כולם.

כאן ברורה מטרה ההצגה: אקט התנגדות גלוי למחיקה, למחיקת הזהות, למלחמה המונחית על חיסול האנושיות מהאדם בהתאם מה שהרוצח הצליח להכות בו מתי שירצה וכיצד שירצה.

תיאטרון החופש

בדרגה, עלא לוקח אותנו לג'נין לקראת ההצגה הראשונה שלו בתיאטרון החופש. הוא מתמוגג מפרי עבודה ארוכה, התאמנות והתכוננות. ואז הוא מניח את הפח הגדול שנחנך מהדקה הראשונה כאשר השווה אותנו לקהל של ג'נין, ולעורר את קינאתנו מכישוריהם והשתתפותם. הוא הכשיר אותנו לדרך קהל פלסטין, וכאשר הגיעה דקות הפתיחה הוא אמר לנו: אתם עכשיו קהל ג'נין. לא כמוהם; אתם הם. צחוקו כמו שהם צוחקים, והגיבו כמו שסיפרתי לכם עליהם. באותו רגע מצאנו את נשמותינו בפלסטין; אנו מחליפים מודעות וחיים שם לשניות.

הפסיכולוגיה אומרת שהגוף מגיב לתסריטים של המוח החרד כאילו קרו: הדופק מואץ, הבטן מתהפכת, והנשימה מפריעה. כאן, על כיסאות התיאטרון באדינבורו, היינו אכן בג'נין. צחקנו כמו שצחקו נוכחי ג'נין. ואז הכדורים נורים סביבם כמו שקרה שם. הוקפים את הקהל יחדיו, ביריה אחת. החשמל מנותק מהתיאטרון המיועד, ולכן נפגע האור. גופינו מחפשים תגובה אינסטינקטיבית: להילחם או לברוח. אבל מה אם אין לנו את המותר הזה, המותר של הבחירה להילחם או לברוח!

באותו הרגע אנו מבינים את הצבועות הנוחה שלנו: התרשמנו בחילופי תפקידים להיות הקהל הטוב ביותר; לצחוק מהלב וליהנות מחברת הדודות והשכנים והקהילה החמה ופרצופי חיים אוהבים... לא כדי להתמודד עם האמת.

עלא מתנגד עד לרגע האחרון. אנו יוצאים עמו כדי לגלות מה קרה, כדי לקבל הצצה למה שעשה הכיבוש מחוץ לתיאטרון שלנו, כמו שעשה מחוץ לתיאטרון החופש בג'נין.

אותו קהל שכנראה לא הכיר את עזה אלא דרך מסכי ההשחיה יצא מההצגה יודע שעזה לא שונה הרבה משאר הערים בפלסטין, ושבאמת הכיבוש הוא מציאות חיה שלא מפרידה אותנו ממנו אלא מזל מסוים, ושעילות הטבח שוכנות במוח הכובש, לא במוח הכבוש, בניגוד למה שניסתה "אומנית תיאטרון" הנלצת מניו יורק לשכנע את הפלסטינים בו.

סיפורי חיים

בפעם הבאה, כאשר המגיעים מהאולם יחפשו חדשות על פלסטין, הם יחפשו סיפורי חיים והישרדות וילדות ושמחות, ולא יעבור ההשמטה של התקשורת לגבי הזהות הפלסטינית במאורע ונחיתות כלאחר יד. המונח "פלייסטיישן" של אחמד שדיבר עליו עלא לא נחרת רק באוסף ג'נין, אלא בזיכרון של כל מי שנוכח בהצגה. אני אראה אותו בכל ברק של ילדות שעובר לידי.

סוס ג'נין לא היה בר מזל במדינתו, אבל אולי הוא מוצא קצת נחמה אצל מי שסיפר את סיפורו ומי ששיחק אותו ומי שנחשף אליו, ובוודאי שהוא בר מזל באבירים אמיצים שלקחו אותו עם מתנות הסבים והמורשת שלהם, והניחו אותו ברכבם היכן שהלכו, ואז חלקו את המורשת שלהם מהכבוד ומההתנגדות עם כל מי שעבר עם סיפורם. זו הצגה שהופכת את האמנות למגן לזהות, והצחוק למסכה רכה לדמעה שלא נכנעת, ומחזירה לתיאטרון את משימתו הראשונה: ללמד אותנו איך לשמור על המחר.

מקור: אל-ג'זירה