כותב ישראלי: נתניהו ודירמר ממציאים תירוצים להאריך את המלחמה בעזה

סדה ניוז - הכותב והעיתונאי החוקרי הישראלי רונן ברגמן חושף את מאחורי הקלעים של המתרחש בתיק המגעים לגבי השבויים הישראלים בעזה, ומכנה זאת "תמונה מורכבת" שבראשה עומד ראש הממשלה בנימין נתניהו - החשוד בבית הדין הפלילי הבינלאומי - ושר לעניינים אסטרטגיים הקרוב אליו, רון דירמר.

וברגמן מציין, במאמרו בעיתון ידיעות אחרונות, כי נתניהו ודירמר מחזיקים בהחלטה ומעצבים אותה לפי חישובים פוליטיים פנימיים יותר מאשר בכל הנוגע לשיקולים צבאיים או гуманיטריים.

הוא מאשר כי ההצהרה החדשה של נתניהו על התעקשות להסכם כולל שמבטיח את שחרור כל השבויים בבת אחת, משמשת לו כערפל עשן לדחות כל הכרעה במגעים, ולשמור את המלחמה פתוחה זמן רב.

החלטה בידיהם של שני אנשים

סיכום הזה מגיע דרך שיחותיו של ברגמן, מחבר הספר "קום והרוג קודם", אשר עסק בהיסטוריה של חיסולים סודיים ישראליים, עם ארבעה בכירים במערכות שונות בממשלה, בצבא ובשירותי המודיעין, שהביעו את כוונותיהם של השניים "המסתוריים" המחזיקים בסוד ההחלטה כיצד תגיב ישראל על ההצעה של המתווכים שאותה קיבלה תנועת ההתנגדות האסלאמית (חמאס).

ברגמן, המוכר כעיתונאי בעל רשת רחבה של מקורות בתוך המערכות הביטחוניות והמודיעיניות, מצטט את אותם בכירים שאמרו שהם לא יודעים דבר על מה שמסתירים השניים הללו מהחלטות, וכי כל מה שקשור לתגובה הישראלית להציע האחרון של חמאס לא ידוע אפילו לבכירים במערכת הביטחונית והצבאית. הם מצביעים גם על כך שהאחרונה של ישראל לא שלחה משלחת מו"מ לדוחה, אך ישנו סיכוי שהמשלחת הזו תצא בסוף השבוע או בתחילת השבוע הבא.

לפי ברגמן, רוב הבכירים הצבאיים והביטחוניים משוכנעים שאין מנוס מהגעה להסכם חלקי זמני, דרך שחרור מספר שבויים בתמורה להפסקת אש זמנית, ואז לעבור לשלב מו"מ חדש. הם אומרים שכאשר נתניהו ייתן את הסכמתו אפשר יהיה לסגור את ההסכם תוך ימים, אך ראש הממשלה מעדיף לדחות ולא לקבוע, דבר שמסכן את חיי השבויים לסיכון גובר.

"ערפל עשן" ברקע פוליטי

העיתונאי החוקר הישראלי מציין את המפארקה בכך שנתניהו עצמו שהדגיש בעבר את החשיבות של "ההסכמים הזמניים", הפך היום על עמדתו והחל להסביר מדוע הם אינם מתאימים יותר. הוא רואה ששינוי זה אינו אמיתי, אלא פשוט אמצעי שבו משתמש נתניהו כדי להסתיר את כוונותיו שלא לסיים את המלחמה, ולשמור את הכדור תמיד במגרש של חמאס.

ברגמן מתאר את עמדתו זו כערפל עשן שמסתיר מאחוריו את תוכניתו של נתניהו להאריך את משך המלחמה, שכן לפי החלטת המועצה המיניסטריאלית המועטה האחרונה, המלחמה לא תסתיים אלא לאחר חיסול מוחלט של חמאס, והעברת המנהל האזרחי בעזה לגורם בינלאומי שאינו חמאס ולא הרשות הפלסטינית, תוך שמירה של ישראל על שליטה ביטחונית. בהקשר זה הוא מציין שהצבא עצמו העריך שהשגת זאת תדרוש 3 עד 5 שנים לפחות, כלומר מלחמה ארוכה מאוד פתוחה ללא אופק פוליטי.

לפי ברגמן, אפשרות זו פירושה בהכרח ויתור על חלק גדול מהשבויים, שכן כל פעולה קרקעית בעמק עזה תסכן את חייהם ישירות.

ברגמן גם מאשר, מתוך מקורות מודיעיניים, כי חמאס הציעה ויתורים מוחשיים, כמו קבלת עקרון ההסכם החלקי, קבלת שחרור רק של חלק מהשבויים הפלסטינים הנידונים למאסר עולם, ושחרור רק של חלק מהשבויים בתמורה לגופות החיילים הישראלים, אך חמאס בתמורה דרשה ערבויות חזקות להמשך המגעים לאחר תום תקופת ההרפיה שנמשכת 60 ימים.

והוא רואה שישראל התעלמה מהגמישות הזו, והמשיכה להתעקש על עמדתה התקשורתית ש"אין הסכמים חלקיים".

כשלון "רכב גִּדּוֹן"

וברגמן מדגיש מה שאומר אלוף (מיל.) דורון הדר, מפקד יחידת המו"מ הקודמת בצבא, אשר מזהיר שכל דחייה מייצגת "עבירה על השבויים". על אף שחמאס נושאת באחריות הראשונית על חטיפתם, ישראל נושאת באחריות להצילם, במיוחד כאשר 41 שבויים נכנסו לעזה חיים וחלקם מתו מאוחר יותר עקב דחיית ההכרעה.

העיתונאי החוקרי מטיל את האחריות הישירה על נתניהו לכישלון הניסיונות להגיע להסכם, שכן הוא נכנע ללחצים מהימין המונע כל ויתור, ומנע אפילו מהיוזמות האמריקאיות שהוצעו לפתוח ערוצים ישירים עם חמאס.

ברגמן מציין גם שהתוצאות של מבצע "רכב גִּדּוֹן", שנחשב בצבא שיהיה ח decisive, הגיעו להיפך, לא השיגו את היעד הראשון שהוא שחרור השבויים, ולא הצליחו לחסל את חמאס. יתרה מכך, הערכות המודיעין הראו שמספר הלוחמים של התנועה לאחר חודשים של fighting חזר כמעט לרמתו הקודמת, במה שנראה כמו "מעגל זמן בלתי נגמר".

הוא אומר "בתחילת החדירה הקרקעית, הערכת המודיעין הייתה שכוח חמאס עומד על 24 אלף לוחמים, והג'יהאד האסלאמי על 6 אלף. לאחר מכן ישראל הודיעה שהיא חיסלה מעל 15 אלף. ובכל זאת, לקראת מבצע "רכב גִּדּוֹן", הוערך כי לחמאס יש שוב 24 אלף לוחמים, ולג'יהאד 6 אלף"!

בסופו של דבר, המאמר מציע תמונה קודרת: ישראל תקועה בין משוואה ללא פתרון, מצד אחד היא מסרבת להתקדם בהסכם חלקי, ומצד שני אינה מסוגלת לסיים את המלחמה צבאית. והתוצאה - לדבריו של ברגמן - היא המשך מלחמת שחיקה ארוכת טווח, שמשלמים עבורה השבויים קודם כל, ולאחר מכן הצבא הישראלי, בעוד שהקהילה הבינלאומית מתחילה ללחוץ יותר ויותר על ישראל.