סופר ישראלי: נתניהו ודיירמר ממציאים תירוצים להאריך את המלחמה בעזה

SadaNews - מראה הסופר והעיתונאי החוקרי הישראלי רונן ברגמן את מאחורי הקלעים של מה שמתרחש בתיק המו"מ על השבויים הישראלים בעזה, ומתאר לכך שהיא "תמונה מורכבת" בראשות ראש הממשלה בנימין נתניהו - המבוקש לבית המשפט הפלילי הבינלאומי - ושר לעניינים אסטרטגיים השייך אליו רון דיירמר.

ברגמן מציין, במאמרו בעיתון ידיעות אחרונות, כי נתניהו ודיירמר מחזיקים את ההחלטה ועוטפים אותה בהתאם לחישובים פוליטיים פנימיים יותר מאיך שהם נשמעים כתופסים בחשיבות שיקולים צבאיים או הומניטריים.

הוא מדגיש כי ההצהרה החדשה של נתניהו על דרישתו להסכם כולל שיבטיח שחרור כל השבויים בבת אחת הוא למעשה משתמש בעמדה זו כערפול כדי לדחות כל הכרעה במו"מ, ולשמור את המלחמה פתוחה לאורך זמן ארוך.

החלטה המוגבלת בידי שני גברים

סיכום זה מגיע בתקשורת של ברגמן, מחבר ספר "קום והרוג קודם", העוסק בהיסטוריה של חיסולים סודיים ישראליים, עם 4 בכירים במחלקות שונות מהממשלה והצבא והשירותים המודיעיניים, שם דיברו על הכוונות של אותם שני "מעורפלים" השומרים على סוד ההחלטה כיצד תגיב ישראל על ההצעה של המתווכים שאושרה על ידי תנועת ההתנגדות האסלאמית (חמאס).

ברגמן, שיש לו מוניטין כעיתונאי עם רשת רחבה של מקורות בתוך השגרויות הביטחוניות והמודיעיניות, מצטט את אותם בכירים שהם לא יודעים דבר על מה שמפריעים שני האנשים הללו בהחלטות, וכל מה שקשור לתגובה הישראלית על ההצעה האחרונה של חמאס לא ידוע גם למערכת הבכירים היותר גדולה בשירותי הביטחון והצבא. הם גם מציינים כי למרות שישראל לא שלחה משלחת למשא ומתן לדוחה, יש סיכוי שהמשלחת הזו תצא בסוף השבוע או בתחילת השבוע הבא.

על פי ברגמן, הרוב של הבכירים הביטחוניים והצבאיים השתכנעו שאין ברירה אלא להגיע להסכם חלקי זמני, דרך שחרור מספר מן השבויים בתמורה להפסקת אש זמנית, ולאחר מכן לעבור לשלב מו"מ חדש, הם אומרים כי ברגע שיסכים נתניהו אפשר לסגור את ההסכם בתוך ימים, אך ראש הממשלה מעדיף לגרור רגליים ולא להגיע להכרעה, דבר שמסכן את חייהם של השבויים בסיכון גובר.

"ערפול פוליטי"

העיתונאי החוקרי הישראלי מצביע על הפרדוקס בכך שנתניהו עצמו הדגיש בעבר את חשיבות "הסכמים זמניים", אך היום חזר על עמדתו והחל להסביר מדוע זה לא מתאמן יותר. הוא רואה שהשינוי הזה אינו אמיתי, אלא רק אמצעי שנתניהו משתמש בו כדי להסתיר את כוונותיו שלא לסיום את המלחמה, ולגלול את הכדור תמיד למגרש של חמאס.

ברגמן מתאר את העמדה הזו כערפול שמסתיר מאחוריו את תכנית נתניהו להאריך את אורך המלחמה, שכן לפי החלטת הקבינט המינימליסטי החדשה לא תסתיים המלחמה אלא לאחר חיסול מלאה של חמאס, והעברת המנהל האזרחי בעזה לגורם בינלאומי שאינו חמאס ולא הרשות הפלסטינית, תוך שמירה על הבקרה הביטחונית של ישראל. הוא מבהיר בהקשר זה שהצבא עצמו העריך שהשגת זאת תדרוש מ-3 עד 5 שנים לפחות, כלומר מלחמה ארוכת טווח פתוחה ללא אופק פוליטי.

לפי ברגמן, אפשרות זו משמעה בהכרח עזיבת חלק ניכר משבויים, שכן כל פעולה קרקעית בעמק עזה תסכן את חייהם בסכנה ישירה.

כמו כן, ברגמן מאשר, מכמה מקורות מודיעיניים, כי חמאס הציעה ויתורים מוחשיים, כמו קבלת עקרון הסכם חלקי, וקבלת שחרור רק של כמה שבויים פלסטינים המורשעים לנצח, ושחרור כמה שבויים בלבד בתמורה לגופות חיילים ישראליים, אך חמאס בתמורה דרשה ערבויות חזקות להמשך המו"מ לאחר תום תקופת הרגיעה המתקיימת 60 ימים.

והוא רואה כי ישראל התעלמה מהגמישות הזו, והמשיכה להחזיק בעמדתה התקשורתית של "אין הסכמים חלקיים".

כישלון "רכיבי גדעון"

ברגמן מבליט את מה שאומר האלוף (במיל') דורון הישר, מפקד יחידת המו"מ הקודמת בצבא, המזהיר כי כל גרירת רגליים מהווה "עבירה כלפי השבויים". ולמרות שחמאס נושאת באחריות הראשונה על חטיפתם, ישראל נושאת באחריות להצילם, במיוחד ש-41 שבויים נכנסו לעזה חיים ומתו חלקם מאוחר יותר בגלל עיכוב ההכרעה.

העיתונאי החוקרי מטיל את האחריות הישירה על נתניהו על כישלון הניסיונות להגיע להסכם, שכן הוא נכנע ללחצים מהימין השולל כל ויתור, והכשיל אפילו את היוזמות האמריקאיות שהוצגו לפתוח ערוצים ישירים עם חמאס.

ברגמן גם מציין כי תוצאות המבצע "רכיבי גדעון", שהצבא ראה בו קרדינלי, היו הפוכות, לא تحقق את המטרה הראשונית שהיא שחרור השבויים, ולא הצליחה לחסל את חמאס. להיפך, הערכות המודיעין הצביעו שהמספרים של הלוחמים לאחר חודשים של קרב חזרו כמעט לרמות הקודמות, במה שמזכיר "מעגל זמן בלתי נגמר".

הוא אומר: "בתחילת השעטת הקרקעית, העריכו המודיעין את כוח חמאס ב-24 אלף לוחמים, ואת הג'יהאד האיסלאמי ב-6 אלף. ואז ישראל הודיעה שהיא חיסלה מעל 15 אלף. ובכל זאת, לפני המבצע 'רכיבי גדעון', הוערך כי יש לחמאס שוב 24 אלף לוחמים, ולג'יהאד 6 אלף!"

בסופו של דבר, המאמר מציג תמונה עגומה: ישראל תקועה בין משוואה بلا פתרון, היא מצד אחד מסרבת להתקדם בהסכם חלקי, ומצד שני אינה מסוגלת לסיים את המלחמה צבאית. והתוצאה - לפי ברגמן - היא המשך מלחמת התשה ארוכת טווח, שמחירה הם השבויים קודם, ולאחר מכן הצבא הישראלי, בזמן שהחברה הבינלאומית מתחילה להפעיל לחץ גובר ויותר על ישראל.