איך עיצבו "מנעמי אל־חרירי" גשר בין ספרות ערבית לספרות ספרדית?

סדנאוז - בתחילת המאה הששית להיג'רה, נערים משטיפה, בַּטָּלִיּוּס ודומותיהן בערי אנדלוסיה, שטו בים לבצרה, כדי לשבת בחוג של שייח׳ שיגיד להם חמישים סיפור על נוכל פיקח בשם אבו זייד הסרוּגִי, שכן אותן הסיפורים היו שיחה ציבורית ומוקד תחרות, ואלה שנאספו ב"מנעמי אל־חרירי".

והספר לא עמד אצל אנשי אנדלוסיה בלבד, שכן המנעמות (אמנות הסיפור העצור שהגיעה לשיאה בידיו של אבו מוחמד אל־קאסים אל־חרירי) חצו את גבולות הערבית עצמה, ומנוכליה המבריקיים נמשך חוט נסתר לשודדי הספרות הספרדית ולסיפורי הראשים שקטים.

ולא היתה המנעה היחידה מזון לנסיעה הזאת; במאה זו היו יצירות אחרות מהספרות הערבית חודרות לאירופה, עד שהציעו חוקרים מסוימים כי דאנטה אליגיירי הסתמך עליהן לפני שכתב את הקומדיה האלהית שלו, וזה טענה שנותרת נושא של התדיינות, אבל מה שבטוח הוא שהמנעמות שהלחין הסופר הערבי הגדול אבו מוחמד אל־קאסים אל־חרירי הנחו רבים מהסופרים.

הדוקטור איחסן עבאס מזכיר 21 אישים מקוברי אנדלוסיה, כולם כתבו מנעמות, עם שוני ביכולת, מביניהם בן שהיד, בן שַרַף הקירואני, הסרקוסתי, ואחרים הגיעו מספרים מסוימים ל-24 כותבי מנעמות, שנעשו מגוונים בין מנעמות תיאוריות וסקירה בנוסף למנעמות הכָּדיות.

אך איך הגיעו מנעמי אל־חרירי לאנדלוסיה אז? בראשית, בורר ابن בסאם השנטריני (נפטר 542 להיג'רה) בעל ה"יזכר" במעלות אנשי האי, שתגיות קצרות רלוונטיות לדבר עליו, אומר שמנעמות ההמזדני הגיעו לאנדלוסיה בסוף המאה הרביעית להיג'רה, ושהשר הכתב אבו המגירה עבד אלוהב בן חאזם (נפטר 437 להיג'רה), שהיה בן דודו של האימאם בן חאזם הידוע, והייתה ביניהם מריבה - ניסה לחקותם, כך עשה גם אבו עאמר בן שהיד האנדלוסי (נפטר 426 להיג'רה), ונראה שבן שהיד לקח מהמנעה האיבּלִיסית להמזדני רעיון עליו בנה את רשומת העוקבים והסערות, אסמכת שיש לדוקטור שואקי דיופ.

ואנחנו רואים מספר רב של מקורות וספרי תולדות מסמנים את שמות האנשים שנסעו לעיראק לשמוע מנעמות אל־חרירי, מהיוצר בעצמו או מכמה מחבריו הנכונים ותלמידיו, ובין המקורות הללו הפתח בן חקי (נפטר 529 להיג'רה) ב"קלעייד אל־עכיַאן", בן חֵייר האשבי (נפטר 575 להיג'רה) ב"הפטרה", ובן אַּבָּאר (נפטר 658 להיג'רה) ב"המשך", שכן נזכר שאחמד בן חַלְף השטבי, ואבו הקסם בן ג׳הור, והחסן בן עלי הבַטְלִיּוּסִי, ואבו אלחאג׳אג' אלקודעי השתתפו - מאז שהשנה 505 להיג'רה - בסדנאות חרירי בבצרה. והחוקרים האנדלוסים העבירו את מנעמות אל־חרירי לדור של סופרי; כך העביר בן ג׳הור אותה למוחמד בן חוּליד התַּמִימי, ומוחמד בן עבדוללה הלבּלי, ומוחמד בן מוחמד הבַטְלִיּוּסִי, בעוד שהרב אל־קודעי סיפר אותה לבן חֵייר, שהעביר אותה, בתור שהוא, דרך יוצרו להרבה אנשים.

אבו הקסם מוחמד בן עבד אלגפואר הקלַעי האשבי שהיה עניו המזג, היה בן זמנה של השנטריני, ובכל זאת לא הזכיר שום דבר מהמנעמות של האנדלוסים, ואילו הזכיר את ההמזדני ושיבח אותו, אכן והיה לו מתח לשבחו, אומר: "ומעלות אבו אל־פַضل לא יחסרו או יתסלאו עליהם, וכך עמדו נגדו בהמנעות הללו כמה סופרי עם מה שפטרתי מלהזכיר כאן את הספר הזה".

לעומת זאת אל־קאחייר מוחמד בן יוסף הסרקוסי האנדלוסי (נפטר 538 להיג'רה), כתב 50 מנעמות שנקראו המנעמות הלזומיות, כי הוא התעקש בפרקיהן ובניחוסן שהיו תחליפים שעשו את המלאכה, גיבור המנעמות הללו היה בן חַבִּיב הסדוסי, ומספרה היה הסַיּב בן תַמָּם, עם נוכחות של מספרה משנית בשם המנוסף בן חוּמָם. נוכח אלמנט הימי בהן בכל עוצמתו, שכן נושאים של המנעמות הללו מדברים על ימאים וזוועות הים, והנמלים ומה שמתרחש בהם, וזה מזכיר אותנו בדרגה מסוימת ברומאני חַנָּא מִינֵה, שמופיע שם הים בדרגה רחבה. אמרנו לעיל כי מנעמי אל־חרירי הזניחו את הרצף הגיאוגרפי, אותה תחושה נמצאה גם אצל הסרקוסי.

קיים גם שציינה שהסרקוסי לא שָׂם שמות לערים על המנעמות שלו, כמו הבגדאדיות, הדמשקיות והסניעאיות... וכו', כך הפך את השמות שונים ממה שהתרגלנו בספרי המנעמות, כי חצי מהמנעמות שלו לא סוחבות שמות אלא מספרים, וחצי אחר יש להם שמות כמו המנעה המשלושית, המנעה המסולפת, המנעה המועבדת. מקום נוסף על הסרקוסי הוא בכך שהוא התעקש על נושאים של מנעמות ההמזדני והחרירי, כך שלא קבע שום דבר מהתרבות של ארצו וסביבתו, וציינו שכשנתן השאף בן עבד כשיבחן באיְרֵמָת הפנינה -לבּן עבד רב האנדלוסי- רצה את המשל: "זֶהּ סוּחְרָןּ חַמְשַח אִיּוָלוּא שָׁבוּ, בשאלה לכך שבֶּן עבד ביקש את הספר במשך, והאמין שהוא כולל על דיווחים על אנדלוסיה ותרבותה, ואילו הם דיווחים על המזרח ותרבותו.

עבר עימנו שבן שַרַף טעה במספר מנעמות ההמזדני, וזה מובן בגלל הקרבה הפיזית וחוסר הגעת הספר, ואילו לגורל, מסרה דיווחים כחצי על קהילות נשמות שונות, ואילו טייל בן שַרַף את המנעמות כלוחו אבי ריאן הסלת בן הסַכּן, ותרגם יהודה בן שלומו החַרִיזי (נפטר לאחר 602 להיג'רה) את מנעמות אל־חרירי לעברית, בחצי הראשון של המאה ה-13 לספירה, לאחר שנסע למזרח ועמד על חשיבותם, והשתדל להביא את זה כמעט מהכתוב אלא אם כן הפסוקים הקוראניים, שכן הם הוחלפו בטקסטים תורניים, ולאחר מכן חיקה את מנעמות אל־חרירי; כך כתב 50 מנעמות שנקרא סֵפֶר תַּכְשָׁמִי, כלומר ספר החוכמה, ובעבורו היא הנסיכית חַימָן הָעמָרות, וגיבור המנעמות שלו הָהַקיני.

ויעקב בן אלעזר היה יהודי נוסף מתושבי טולדו, שהיה בן זמנו של אל־חרירי, תרגם את קלילה ודימנה לעברית, ולאחר מכן כתב כמה מנעמות בהשראת אל־חרירי, וכינה את הספר מֻשָׁל.

בשנת 1264, בהנחיית אלפונסו עשרה מלך קסטיליה, תרגם הרופא היהודי אברהים הנבון את "מכתב הכפרה" לאבו אלעאלי המערי ואת "הפתיחות המכּיות" למחי במהד לארבית לקסטיליה, ונראה שדאנטה אליגיירי (1256-1321) ביקש בזה ולקח ממנו רעיון הקומדיה האלהית, ויש המתארים כי הוא שלוּח בצל דתי אל המערי, ויש כאלה שאומרים כי הכבוד לדאנטה בטיול לתשומת הלב המעראית ולמכתב שלו!

מנעמי יהודי אנדלוסיה ייצגו את הקשר בין הספרות הערבית לספרות הספרדית, וכוונת שונות בין המנעמות הערביות לסיפורי השודדים הספרדיים, ומגע אל־חרירי ברור בכמה מסיפוריהם של שודדים בספרות הספרדית. כמו כן, המשורר הגרמני פרידריך ריקרט תרגם את מנעמות אל־חרירי לשפתו המקורית, תורגמו גם לאנגלית ולצרפתית.

המנעמות פרחו באנדלוסיה לאחר המהומה הברברית או הקרטובה, שהובילה לחלוקתה של הארץ לדוכסויות מתקרבות, כמו גם התפתחות תיאטרון במגזרים, לאחר שנוצרה שכבה של רוחצים עצמאיים עובדים. באורך הקצר ביצוע לכל המנעמות האנדלוסיות כאן, אנחנו מפנים את הקורא היקר לספר בשם המנעמות האנדלוסיות מהמאה החמישית עד המאה התשיעית להיג'רה, לדוקטור שריף אלעואנה, שבו הוא מציע תרגומים חביבים יותר מ-25 כסופרי מנעמות אנדלוסיים, לפני שהוא פונה לדוגמאות מעבודותיהם בכמה ניתוחים מוסריים. ולבן מחרז הווראני - שחי במאה הששית להיג'רה - יש ספר בשם "חְלְמוֹת הווראני ומנעמותיו ומכתביו", שבו הוא הראשון שבך חיקוי למעڪري ב"מכתב הכפרה", והספר כולל מספר מסמכים נוספים מהווראני גם.

הדברויות של המנעה הערבית אצל אומות אחרות

ניסו הפרסים לחקות את מנעמות אל־חרירי, ולא השיגו את רמותיו, שכן המנעמות הפרסיות התאפיינו בהבדלים מהן לא התבססו על מספרה אחת בהשוואה למנעמות ההמזדני והחרירי; שהמילה הבולטת אצלם היא של המוציא, או לומר בעיתון הסיפורי המוקדם עצמו יתחייבו המוציא עם המספר, ולא נחרגו מנעמותיהם מגיב אחת, שכן המדבר במנעמותם על מיסים שונים.

בשנת 551 להיג'רה, כתב השופט חמיד הדין אבו בכר בן עומר האלבלה 23 מנעמות, על דגם מנעמות ההמזדני, וכתב במפורש שהוא תלמיד מהתלמידים של הבַּדִי. בכל אחד מהמנעמות של השופט חמיד מופיע גיבורה חדש, אך לא השפיע על הנושא מה שדמיין ההמזדני והחרירי; הכָּדיות. עברה את מנעמות השופט חמיד לערים יהודיות ונוצריות מזרחיות והן תורגמו וחוקו בשפות עברית וסורית. לא כתב מישהו מהפרסים מנעד כי כמו שעשה חמיד, ולא חזרו כפועל לכמה וכמה ניסיונות, וסיבות לכך נדרשות ליותר זמן חקירה ובחינה.

המקור: الجزيرة