מגזה לוושינגטון.. כאשר העיתונאי הופך למטרה בעידן ההקצנה והמלחמה

סדה ניוז - הסכנה שעמדה בפני העיתונאים לא קשורה עוד רק לעמידה ליד קווי אש או להסתנן לשדות הקרב, אלא העולם שהיה רואה בעיתונות כעד על אירועים, התחיל להתייחס אליה כתופס שצריך לשתוק את קולו או לערער על השפעתו או אפילו להיפטר ממנו.

במהלך השנים האחרונות, האיום שהפריע למבשרים היה לרוב קשור למשטרים סגורים או קבוצות חמושות או אזורי קונפליקט פתוחים, אך התמונה שונתה בולטות.

המעקב היום יכול להגיע ממטוס דרוניסטי המקיף את חזית הקרב, או מתיק פלילי שממתין לעיתונאי ליד דלת ביתו, או אפילו מארבעה פוליטיים שרואים במדיה אויב שצריך לצמצם את השפעתו.

שינוי זה הפך לברור יותר ככל שהמלחמות במזרח התיכון מתגברות והמלחמה ברוסיה ובאוקראינה נמשכת, במקביל לעוצמת ההקצנה הפוליטית בתוך ארצות הברית ואירופה, כאשר העיתונות עצמה הפכה לחלק מהקרב.

בעזה, הסכנות שמקיפו את העיתונאים אינן עוד סיכונים מקצועיים צפויים, אלא הפכו למציאות יומית, כאשר המכתבים נעים בין אזורי ההפצצה כשהם מודעים לכך שסימן העיתונות אינו מספק הגנה, אלא עשוי להפוך אותם ליותר פגיעים למטרות.

עם התפשטות המבצעים הצבאיים הישראלים במהלך השנתיים האחרונות, הפכה עזה למקום המסוכן ביותר בעולם עבור עיתונאים, מספרים ועדת הגנה על עיתונאים מציינים שיותר מ-100 עיתונאים ועובדי מדיה נהרגו במהלך שנה אחת בלבד, במספר חסר תקדים בתולדות המקצוע המודרני.

בתוך הרצועה, אין עוד אזורים בטוחים במובן המסורתי, כי העיתונאי שיוצא לכסות התקפה או לתעד את השפעות ההפצצה או מנסה להגיע למקור עושה זאת בעיצוב של מציאות חופרת לגמרי, כאשר הקווים לשלוט משתנים כל הזמן, ואזורי הסכנה מתרחבים ללא אותות ברורים.

ולכן העיתונאים מעברים על הליך קרוב לאסטרטגיות צבאיות, שינוי מסלולים כל הזמן, שיתוף המיקום הגאוגרפי עם המשפחה וחדרי החדשות, הימנעות מהניידות האישית, ומעקב על עדכונים ביטחוניים ברגעים.

אך הסכנה לא נעצרת בעזה, בדרום לבנון, הפכה הכיסוי לקרב בגבולות למשימה מלאת אפשרויות קטלניות, במיוחד עם עליית הטרור באזורים הקרובים לגבול, כמה עיתונאים החלו לדווח לכוחות האומות המאוחדות על מסלולי התנועה שלהם לפני כל משימה בשטח, בניסיון לצמצם את אפשרויות החשיפה להפצצה.

באוקראינה, הטיסות האלמנטריות فرضו מציאות חדשה על העבודה העיתונאית, המסעות לגבולות המזרחיים והדרומיים נעשו תחת חישובים מדויקים, הכוללים אמצעי ריגול של המטוסים לתוכניות ההגנה המהירה, בזמן שהדרכים המכוסות ברשתות הגנה הפכו לחלק מהתמונה היומיומית של המלחמה.

ובכל זאת, העיתונאים ממשיכים לגשת לקווי המגע, כי התמונה המלאה של המלחמה לא ניתן להעביר מאחורי המסכים או מסמכים רשמיים.

אך המעניין הוא שהסכנות שהיו באופן מסורתי קשורות לאזורי קונפליקט, החלו להופיע בצורות שונות בתוך מדינות שמסווגות את עצמם כדמוקרטיות מבוססות.

בארצות הברית, הדיון על המדיה לא מוגבל יותר לביקורות פוליטיות או מסעות פרסום מדיניים, היחס בין השלטון והעיתונות נכנס לשלב יותר מתוח, כאשר הפוליטיקה משתלבת עם האבטחה והמשפט.

אחד המקרים הבולטים בנושא זה התגלה במקרה של העיתונאית המשתנה ג'ורג'יה פורט, אשר נעצרה לאחר שבכיסוי שובה בתוך כנסייה במדינת מיניסוטה, המעצר עצמו עורר זעם רחב בקרב ארגוני ההגנה על חירות העיתונות, אך ההשפעה העמוקה יותר של המקרה לא הייתה במעצר אלא במה שבא אחריו.

המקרה גרם לחלק גדול מהחיישנים שלה להיות מחוץ לטווח הקשר, לאחר שהעורכים שלה ייעצו לה לא ליצור קשר עם החשודים האחרים באותו מקרה, ביניהם מנהיגים קהילתיים וזכויותיים שהיו מתבססים עליהם בדיווחים.

בדרך זו, הצנזורה לא תמיד מופיעה כדבר רשמי של מניעת פרסום אלא עשויה לבוא דרך יצירת סביבה שהופכת את העיתונאי לאי היכולת להגיע למידע או למקורות הידע העיקריים שלו.

ורגישות הסוגים הללו של המקרים עולה כאשר מדובר בעיתונות העצמאית, שעוברת בעיקר על קשרים ישירים עם הקהילות המקומיות והמקורות הלא רשמיים.

עיתונאי עצמאי בדרך כלל אין לו את הכיסוי המשפטי או הכלכלי שהמוסדות הגדולים מספקים, וכי היעד שלו עלול בעצם להפסיק את המיזם המדיני שלו לחלוטין.

ובזמן שהאמון במוסדות המדיה המסורתיים ירד, במהלך השנים האחרונות עלתה גלים של פלטפורמות ועיתונאים עצמאיים שמציגים את עצמם כחלופה קרובה יותר לקהילות המקומיות או לסוגיות המדוכאות.

אך עליית זו גם חשפה אותם יותר להטענה ישירה עם השלטונות או המוסדות הפוליטיים והביטחוניים, במיוחד כאשר הכיסויים שלהם נוגעים לקבצים הקשורים לאפליה או להגירה או למחאות או לזכויות האזרח, ובאותו הזמן, המוסדות הגדולים העיתונאיים מתמודדות עם קושי אחר הקשור לעלות הכיסוי העיתונאי עצמו.

העבודה באזורי קונפליקט הפכה מצריכה תקציבים ענקיים הכוללים אמצעי האבטחה, ביטוח, אימונים בטחוניים, הערכות סיכון ותקשורת מתמשכת, כשהחדרים החדשות נדרשים להתמודד עם אפשרויות חטיפה או יעד או ניתוק מוחלט מכל קשר במהלך המשימות בשטח.

מציאות זו מחייבת שאלות דחופות בתוך המוסדות המדיה: עד כמה ניתן להמשיך בכיסוי מלחמות וסכסוכים עם עליית העלות האנושית והחומרית?

אך השאלה המורכבת יותר עשויה להיות קשורה לטבע התפקיד שצריכה העיתונות לשחק באקלים העולמי השבור הזה.

בזמן שהולך ומתרקם פופוליזם והקצנה פוליטית, מושג העניין העיתונאי עצמו הפך לנושא מעניין בתוך חדרי החדשות ובסיסי התקשורת.

האם תפקידו של העיתונאי מצטמצם להנחות דעות שונות גם כאשר מדובר בנושאים המזיקים לדמוקרטיה או המעודדים אלימות? או שההגנה על ערכים דמוקרטיים וחופש הביטוי צריכה להפוך לחלק מתפקיד העיתונות עצמה?

הדיון הזה כבר לא תיאורטי, במדינות רבות המוסדות העיתונאיים מעוכבים בהטיה אפשרית לא משנה מה ניסו להיצמד לסטנדרטים המסורתיים של האובייקטיביות, בעוד עיתונאים אחרים רואים כי העניין בחלק מהמקרים עלול להפוך לצורת עימות או שתיקה.

מנגד, ממשלות וקבוצות פוליטיות נהנות מההקצנה הזו כדי לערער על האמון במידע, דרך להציג את העיתונאים כאויבים פוליטיים או כלים פרסומיים.

עם עליית העברתה של תהליכי הידיעה והפצת דיפולדיגים, נמצאת העיתונאות היום מול אתגר כפול: להגן על עצמם העיתונאים, ולהגן על האמון הציבורי במקצוע.

העיתונאי שהולך לחזית הקרב או עומד בפני תביעה משפטית בגלל כיסוי שלו, לא רק מגן על זכותו האישית לעבוד, אלא על רעיון רחב יותר הנוגע בזכות הציבור לדעת מה מתרחש.

ולכן, מה שהעיתונאות מתמודדת בו היום מכל הסכנות איננו מתמקד רק ביריות או במעצרים, אלא באקלים העולמי שהופך את היעד של העיתונאים לעניין יותר נפוץ ופחות מזעזע, ובעולם כזה, האמת עצמה מתבררת כיותר יקרה, ויותר שבירה גם כן.

המקור: الجزيرة