ממרכז שלטון להריסות.. כך הפך המוזיאון הלאומי בתיאז ל“זיכרון גנוב“

סאדא ניוז - בעיר תיאז, שהייתה ידועה במשך שנים רבות כבירת התרבות של תימן, המוזיאון הלאומי עומד היום כגוף מעומס בהיסטוריה ופתוח לאפשרויות השכחה.

מוזיאון זה, שהוא אתר ארכיאולוגי שקט, מהווה מקום שבו מתלכדות שכבות של שלטון, זיכרון ומלחמה, במדינה שלא חדלה לכתוב מחדש את ההיסטוריה שלה בעדינות ובכוח.

המקום, שמקבל היום עבודות שיפוץ צנועות, לא נבנה מלכתחילה להיות מוזיאון, אלא הוקם כמוקד רפואי צבאי בסוף המאה ה-19, במיוחד בשנת 1890, במסגרת התשתיות הבריאותיות הקשורות לקיום הצבאי העות'מאני בתיאז, לפני שנכנס לשרשרת של שינויי פונקציה עם שינוי השלטון המקומי.

האונסקו מדווחת בדווחותיה כי האתרים התרבותיים בתימן מהווים רישום חי להיסטוריה ארוכה ומורכבת, ומתריעה שאי-הרסם במהלך הסכסוכים משמעו אובדן חלקים מהזהות התרבותית שאינה ניתנת לשחזור.

מרכז שלטון שעוצב לשליטה

תכנון הבניין לא היה אקראי, אלא שיקף את טבע השלטון שהוא הכיל, בעידן האימאם, הארמון לא היה מקום מגורים, אלא מערכת ביטחונית מקיפה.

עבדאללה עומר, עובד ברשות העתיקות בתיאז מזה יותר מ-30 שנה, אומר ל"אל-ג'זירה נט", כי הבניין היה מרכז השלטון הממשי, והכיל מרתפים וחדרי שמירה, בנוסף לאתרים גבוהים ששימשו כדי לתצפת על חלקים נרחבים של העיר תיאז, תוך שמצביע על הקשר בין הארכיטקטורה לשליטה באותו זמן.

החוקר התימני בנושאי ארכיאולוגיה עבדאללה מחסן אומר כי הרבה מהבניינים ההיסטוריים בתימן לא נבנו רק כמתקנים אזרחיים, אלא היו כלי של שלט חקיקתי ומיליטרי, וזה מסביר את השינויים שהאתרים הללו עברו מאוחר יותר לסמלים תרבותיים נושאים מורשת מורכבת.

כאשר המקום הופך לזיכרון

לאחר המהפכה של 1962, הבניין הוסב למוזיאון לאומי בשנת 1967, בהקשר של עיצוב מחדש של הזהות הלאומית של תימן הרפובליקנית, כשהארמון לא היה רק סמל לשלטון קודם, אלא הפך למקום לשימור ההיסטוריה ולהצגה שלה.

מוחוב אל-ג'רדי, מנהל משרד הרשות العامة לבעיות עתיקות ומוזיאונים בתיאז, אומר ל"אל-ג'זירה נט", כי המוזיאון ייצג את זיכרון העיר, וכלל פריטים נדירים שמסמלים תקופות שונות מההיסטוריה התימנית, ומדגיש כי תפקידו לא היה מוגבל רק להצגה, אלא גם לשמירה על הזהות התרבותית.

באותו הקשר, אומרת הארכיאולוגית זאהי חוואס שהמוזיאונים אינם מקומות להצגת חפצים, אלא מוסדות ששומרים על זיכרון העמים ומקשרים בין העבר להווה, וזה מה שהופך את אובדנם או השמדתם להפסד שמתחייב על פני הכסף.

המלחמה: התרסקות משמעות לפני הקירות

עם פרוץ המלחמה בתימן בשנת 2015, המוזיאון הלאומי בתיאז נכנס לשלב של הידרדרות חדה, כיוון שלא היה יותר אתר לשימור, והפך הוא עצמו נזקק למי שישמור עליו.

באופן דומה, אומר הג'רדי ל"אל-ג'זירה נט" שהמוזיאונים בתיאז עברו להשמדה כמעט מוחלטת במהלך שנות המלחמה, עקב התפצלים, הזנחה וחוסר הגנה, ומדגיש כי הנזקים פגעו גם במבנה הארכיטקטוני וגם בתוכן.

בנוסף, מזכיר סלאם מחמוד, המעוניין בהיסטוריה ובמורשת, בראיון ל"אל-ג'זירה נט" כי המלחמה בתימן לא התמקדה רק בהרס מבנים ארכיאולוגיים, אלא התפשטה גם לפרקת הזיכרון המוחשי של המדינה, בעקבות פעולות השוד וחוסר התיעוד וירידת תפקיד המוסדות התרבותיות במהלך שנות הסכסוך.

הוא מוסיף כי הוצאת החפצים הארכיאולוגיים מהקשר המקורי שלהם בתוך המוזיאונים והאתרים ההיסטוריים מאבדת מהם חלק חיוני מערכם המדעי, משום שהבנת הממצאים לא תושלם אלא בהקשרה ההיסטורי והמקום.

הוא רואה כי מה שקרה למוזיאון הלאומי בתיאז נכלל בהקשר הרחב הזה, שאין מדובר רק בהפסד חומרי, אלא בהתדרדרות הדרגתית בזיכרון התרבותי שמייצגות המוסדות הללו, מה שהופך את השבתם אחר כך לתהליך מורכב שעובר מעבר לתיקון חומרי.

הגניבה: כאשר הזיכרון נגנב

ההפסד לא נעצר בגבולות התפצים או ההרס, אלא התפשט גם לפעולות שוד רחבות שהכו את רכוש המוזיאון, במיוחד את אלה הקשורים לשליט האימאי.

עבדאללה עומר אומר ל"אל-ג'זירה נט", כי רוב רכוש האימאם, כולל חרבות, שעונים וחפצים אישיים, تعرضו לשוד במהלך המלחמה, ומעריך שהאובדן מהווה חלק חשוב מההיסטוריה שקשה לשחזרו.

עבדאללה מחסן סבור כי גניבת העתיקות בתימן במהלך המלחמה לא היו רק מעשים אינדיבידואליים, אלא חלק מכלכלה לא רשמית שמפריחה בשעת כאוס, מה שהוביל ליציאתם של רבים מהחפצים מההקשר ההיסטורי שלהם.

האונסקו מאשרת בתוכניות שלה למאבק בהברחת רכוש תרבותי כי סכסוכים מזויינים מעלים באופן משמעותי את קצב הסחר הבלתי חוקי בעבודות העבר.

באותו הקשר, מדגיש זאהי חוואס כי החפצים הארכיאולוגיים הנגנבים מאבדים את ערכם العلمي כאשר הם נלקחים מהסביבה הטבעית שלהם, מה שהופך את השבתם, גם אם תתרחש, לא מספקת כדי לפצות על ההפסד.

מאמצי החייאה בתנאים מורכבים

למרות המצב הזה, בשנים האחרונות החלו מאמצים לשדרג את המוזיאון הלאומי, במסגרת מאמצים מקומיים מצומצמים שמנסים לעצור את ההידרדרות.

מוחוב אל-ג'רדי אומר ל"אל-ג'זירה נט", כי כיום מתבצע שיפוץ הבניין והחייאתו, לצד ניסיון לשחזר חלק מהחפצים הארכיאולוגיים, ולעבוד על שיפוץ המסמכים שנחשפו לנזק, ומדגיש כי המאמץ מתמודד עם אתגרים גדולים.

האונסקו מאשרת כי הגנת המורשת בתימן דורשת התערבויות דחופות, לאור מה שהוגדר כאיומים חסרי תקדים שניצבים בפני האתרים התרבותיים.

אתגרים שמעבר לאפשרויות

אולם תהליך השיפוץ אינו נעצר בגבולות תיקון המבנה החומרי, אלא מתמשך בניסיון לבנות מערכת שלמה של הגנת הזיכרון ההיסטורי בסביבה מעולית במלחמה וחולשה של המוסדות.

עבדאללה מחסן מציין כי היעדר התיעוד המדויק של חלק מהחפצים מקשה על השבתם, במיוחד עם מה שהמוסדות התרבותיות עברו במהלך שנים המלחמה. הוא מוסיף שהבעיה אינה רק במוזיאון עצמו, אלא במערכת חמורה של מורשת שאיבדה את הכלים הניהוליים והידע שלה בבת אחת, מה שהופך את הגנת העתיקות למורכבת יותר מאשר מאמצי שיפוץ. כמו כן, חוסר מימון, המשך המתיחות הביטחונית וחוסר במקצועיות מוסיפים קשיים למאמצים רציניים, וממקמים את עתיד המוזיאון במסגרת שאינה ברורה לגמרי.

עבדאללה עומר מצביע על כך מה שקורה היום חורג מגבולות ההזנחה או הנזקים הישירים, והוא רואה שהמוזיאון משקף מצב שלם של עיר שמתקשה להגן על זיכרונה.

הוא מדגיש כי מה שנותר מהרכוש והמסמכים מהווה ראיה אחרונה להיסטוריה ארוכה, ואובדן שלהם משמעו פגיעה בקשר של הדורות הבאים עם השורשים של המקום. בניתוחו את המצב, עומר מקשר בין מה שקרה למוזיאון ובין מה שעבר על המורשת התימנית בכלל, ומעריך כי הסכנה האמיתית אינה רק בכמות ההרס, אלא בהמשך ההידרדרות האיטית של הזיכרון ללא פרויקט לאומי מקיף שישחזר אותו וישמור עליו מהאובדן.

מקור: אל-ג'זירה