סופר בריטי: המתווכים של טראמפ שאינם מקצועיים יתקשו להציל אותו מהכבוד האבוד

סאדנאווס - בניתוח באתר ה''איי פייפר'' הבריטי, המשבר בין ארצות הברית לאיראן לא נראה כעימות גיאו-פוליטי גרידא, אלא כרגע מבחן מכריע להופעתו של הנשיא דונלד טראמפ. כאשר הפסקת אש מתהפכת מהישג פוטנציאלי לנסות להימנע מבושה פוליטית גדולה.

הכותב באתר פול ווד טוען שהאתגר האמיתי אינו בהגעה להסכם אלא ב''הצלת טראמפ מהביזיון'', לאור תלות הממשל בצוות מו''מ חסר ניסיון לעומת מקביליו האיראניים.

ווד מתמצת את מהות הפלונטר בשאלה מכרעת: ''האם איראן תיתן לטראמפ לשמור על כבודו?''

הניתוח מצייר תמונה של צוות אמריקאי לא קונבנציונלי שכולל את חתן טראמפ ג'ארד קושניר, שליחו המיוחד למזרח התיכון סטיב ויטקוף וסגנו ג'יי די ואנס מול מתווכים איראניים ''מנוסים ומיומנים'', כך לפי הכותב.

ווד רואה שהפער הזה בין המשלחות מבחינת הניסיון מחזק את הרעיון שהמשא ומתן יכול להפוך למבחן קשה עבור הצד האמריקאי, במיוחד עם דיווחים שמצביעים על כך שידיעותיו של ויטקוף בנושא הגרעיני ''מוגבלות'', ואחרים תיארו אותן כ''שטחיות''.

הכותב מציין שההסלמה עצמה אולי לא נבעה מחשבונות מדויקים, אלא מאי הבנה בסבבי המשא ומתן הקודמים, דבר שפותח דלת לתיאוריה מסוכנת שיכולה להוביל לכך שהמלחמה פרצה חלקית כתוצאה מהבנה לא נכונה במשא ומתן.

בהקשר הזה, טראמפ מופיע בתיאור שלו כשהוא מאיים על איראן ומאיים על המתווכים לפני ביצוע תקיפה צבאית שהרסה אחד מהגשרים החשובים באיראן, מה שמעיד על כך שהוא נוקט בגישה מבוססת מופעי לחץ במקום בדיפלומטיה המסורתית, לפי הכותב.

כמו כן, הניתוח מדגיש את ניגוד האינטרסים, במיוחד במקרה של קושניר, הקשור ליחסים פיננסיים עם מדינות המפרץ שיש להם אינטרס ישיר במהלך הסכסוך, מה שמעלה שאלה משתמעת לגבי מי משפיע בפועל על ההחלטה האמריקאית?

מנגד, פועל ואנס, חייל לשעבר בכוחות הנחתים האמריקאיים ששירת בעיראק, כדמות שיש לה מניע שונה, שכן הוא כבר הביע התנגדות ל''מלחמות נמשכות'', מה שעושה את הצלחתו בהגעה להסכם להזדמנות פוליטית, והכישלון שלו עלול להיות נטל כפול.

אם הוא יצליח להביא שלום עם איראן, זה עשוי להכשיר את הדרך למועמדותו לנשיאות בשנת 2028, וכך, הפך המשא ומתן, לפי הכותב, לזירה בה מתערבבות השיקולים האישיים עם האינטרסים האסטרטגיים.

הכותב מתייחס לשני התוכניות שהוצגו על ידי שני הצדדים, ואומר שהפער ביניהן נראה עמוק, וושינגטון דורשת הפסקה מוחלטת של העשרת אורניום ופירוק התוכנית הגרעינית, בעוד שטהרן מדגישה את ''זכותה הריבונית'' ודורשת הסרת סנקציות והבטחות ביטחוניות, ובין שני העמדות הללו, נראה שהגעה להסכם מקיף היא דבר קשה במהלך זמן קצר.

הניתוח רואה שהכוח הצבאי האמריקאי לא מתורגם לעליונות פוליטית, ו''אתה יכול לנצח בכל הקרבות ובכל זאת להפסיד את המלחמה'', לכן, המטרה היא לא להשיג ניצחון ברור, אלא להימנע מהשפלה מוסרית, במשא ומתן שיכול לקבוע לא רק את עתיד הסכסוך, אלא גם את דמות ההנהגה האמריקאית עצמה, לפי הכותב.