מה אנחנו יודעים על "הסכם לונדון" המסוכן? ומה הקשר שלו לישראל?

סדה ניוז - מאז אמצע המאה ה-19, שיחקו המדינות הגדולות תפקיד entscheidend בעיצוב מראה המזרח הערבי. הסכם לונדון מ-15 ביולי 1840 היה נקודת מפנה מרכזית בהיסטוריה של האזור, שבה הצליחה בריטניה ובעלי בריתה להקטין את פרויקט מוחמד עלי פאשא הווילה, אשר איים על מאזן הכוחות האזורי והבינלאומי.

עם זאת, ההסכם לא עמד רק בגבולות של החזרת ambitions שלו, אלא הניח יסודות אסטרטגיים ארוכי טווח ששואפים לפיצול של האזור הערבי, כאשר פלסטין בלטה במרכז החזון הזה כמעבר גיאוגרפי ואנושי בין מצרים וארץ ישראל, צעד מוקדם שסלל מאוחר יותר לתחילת הפרויקט הציוני.

והיום, לאחר שעברו יותר מ-180 שנה מאז ההסכם ההוא, ניתן לקרוא את המציאות הערבית הנוכחית כהמשך ישיר למדיניות שמינחו המדינות הקולוניאליות מאז המאה ה-19.

מוחמד עלי פאשא ופרויקט האימפריה הערבית

תחילת עליית מוחמד עלי פאשא הייתה בתחילת המאה ה-19 עם הצלחתו לייסד את שלטונו במצרים ובניית מדינה חזקה צבאית וכלכלית. במשך פחות משלושה עשורים (1811-1840), הצליח להרחיב את השפעתו על שטח רחב שהשתרע מהמרפסת האתיופית ומרומי תימן מדרום ועד לפרבר של איסטנבול מצפון, כולל רוב חבלי ערב.

וכך הפכה מצרים בראשותו לשליטה בדרכים ובתחנות המסחר החשובות ביותר בין המזרח למערב, והדרכים הללו הן אלו ששמרו תמיד את מוקד המלחמה של הכוחות הגלובליים מאז עידן הגילויים הגיאוגרפיים הגדולים.

אך עלייה זו הקשתה על קשרי מוחמד עלי עם האימפריה העות'מאנית מאוד, שכן הם היו מאופיינים בתהפוכות בין שיתוף פעולה לסכסוך, וניתן לחלקם לשתי תקופות עיקריות:

השלב הראשון: שיתוף פעולה זהיר (1811-1827)

בתחילת שלטונו, הבין מוחמד עלי כי לתקן את שלטונו הפנימי ולהוציא את רפורמותיו דורש קרבה לסולטאן העות'מאני, והוא השקיע בו שירותים צבאיים בולטים:

בין השנים 1811 ל-1817, הוביל מסעות נגד הוואביים والسعودיים השואפים לשלוט במכה ומדינה, והשיג ניצחון זמני שהקנה לו את היכולת להרחיב את השפעתו על ערב, ולהפיק תועלת מדרכי הסחר דרך הים האדום.

בשנת 1821, הוא ענה שוב לבקשת הסולטאן ושלח את כוחותיו להתמודד עם המרד היווני, אך שאיפותיו לחזק את השפעת מצרים נתנגדו לאינטרסים של בריטניה וצרפת שהתמכו בתנועה הלאומית היוונית מסיבות אסטרטגיות ותרבותיות.

שלב זה הראה ששיתוף הפעולה בין מצרים ובין הדלתא היה ברית זמנית שנכפתה על ידי הנסיבות, בעוד שההבדלים במטרות נותרו בולטים בעוצמה.

השלב השני: סכסוך פתוח (1830-1840)

עם הזמן, הפך ברור כי מוחמד עלי שואף למיזם עצמאי הרחק מהשליטה העות'מאנית. בשנת 1830, החליט להתעמת ישירות עם הסולטאן העות'מאני, ושלח את בנו איברהים פאשא בראש צבא חזק לסוריה, שם נכנס לדמשק ללא התנגדות. המשיך איברהים להתקדם צפונה, משיג סדרת ניצחונות על העות'מאנים עד שהגיע לקוניה 1833, וכך עמד קרוב לאיסטנבול עצמה.

ההתקדמות המהירה הזו הובילה את הסולטן העות'מאני לפנות לרוסיה, מה שהוביל להסכם קוטחיה של 1833, שהעניק למוחמד עלי שליטה כמעט מלאה על מצרים, סודאן, ערב, כרתים, סוריה, פלסטין וכיליקיה. הסכם זה ציין את שיא כוחו של מוחמד עלי ונקודת מפנה חשובה במאזן הכוחות באזור.

שומר האימפריה הערבית

עליית מוחמד עלי פאשא וההתרחבות המהירה עוררו חשש בקרב הכוחות האירופיים הגדולים, במיוחד, בריטניה, צרפת ורוסיה, שראו בשאיפותיו מיזם לבניית אימפריה ערבית חזקה המאיימת על האינטרסים האסטרטגיים שלהן במזרח הערבי.

בשנת 1825, הצהיר מוחמד עלי לגנרל הצרפתי בואייה על כוונתו לגייס צבא חדש כדי לשלוט בשמש ולעבור לדיגל והפרת, כמו גם לשלוט בתימן, במצר باب המנדה ובנמל סואקן, ולהניף את הדגלים המצריים במפרץ הערבי.

היה לו בן נוסף איברהים פאשא עוד בגלישה זו, מאשר כי צבאותיו לא ייעצרו אלא ב"גבולות הארצות שאזרחיהן אינם דוברי ערבית", בביטוי ברור על חלום האחדות הערבית.

בדו"ח של שליח אוסטרי בשנת 1833, צוין כי מדיניות מוחמד עלי מכוונת להקים אימפריה ערבית הכוללת את מצרים, סודאן, חצי האי ערב, סוריה ועיראק. צורך זה גרם לבריטניה להבין שמוחמד עלי שואף לשלוט בדרכי הסחר העולמיות דרך הים האדום, משמע שזהו איום ישיר על דרכם להודו.

כתב הדיפלומט האוסטרי פרוקס פון אוסטין מזהיר כי צבא מוחמד עלי "מאומן ומגאה בניצחונותיו, ויש לו צי חזק ומשאבים מספיקים לבניית כוח אזורי גדול", ומצביע על סכנת הופעת הרוח הלאומית הערבית שעשויה לגרום לשינוי מאזן כוחות באזור.

בגלל החששות הללו, כינו הכוחות האירופיים את פרויקט מוחמד עלי בשם "שד האימפריה הערבית", ושואפו לאחד את מאמציהם כדי להקנות אותו ולמנוע כל ניסיון להקמת ישות ערביה מאוחדת במזרח.

הסכם לונדון 1840: תחילת הפיצול השיטתי

עם הגעת כוחות מוחמד עלי לסף האנאטוליה, הבינו המדינות הגדולות שהמצב דורש התערבות קולקטיבית מיידית. לאחר שנה של משא ומתן, נחתם הסכם לונדון ב-15 ביולי 1840 בין בריטניה, אוסטריה, פרוסיה ורוסיה, בעוד שצרפת מצאה את עצמה מבודדת. ההסכם כלל:

הענקת שלטון מוחמד עלי במצרים בירושה.

העברת ניהול פלסטין (מחוז עכו) אליו לתקופת חיים בלבד.

הכרחתו להחזיר את כל רכושו האחר לידי הסולטאן.

במקרה של סירוב, יוגבל שלטונו רק במצרים.

אם יסרב שוב, יינקטו נגדו צעדים צבאיים קולקטיביים להסרתו.

מוחמד עלי דחה את התנאים בתחילה, ולכן בריטניה ובעלי בריתיה פרסו כוחות בביירות, והטילו מצור על עכו שנפלה בנובמבר 1840, מה שגרם לו לחתום בהמשך. בהתאם להסדר הסופי 1841, הוגדר שלטונו במצרים ובסודאן בלבד, עם הגבלות מחמירות:

הגבלת צבאו ל-28,000 חיילים בלבד.

מניעתו לבנות ספינות מלחמה.

הכרחתו לשלם מס שנתי לאימפריה העות'מאנית.

לא היה המטרה של ההסכם כדי להקטין את מוחמד עלי בלבד, אלא גם לשנות את המזרח הערבי כדי להבטיח שלא תשוב לצמוח שום כוח רואי באזור.

פלסטין כחיץ אסטרטגי

לאחר מה שהחל לחסום את פרויקט מוחמד עלי, פתחה בריטניה תוכנית אסטרטגית ארוכת טווח שהתמקדה ב:

פיצול המזרח הערבי ליחידות קטנות; כדי להחליש כל כוח אזורי עתידי.

יצירת מגניב אנושי בפלסטין המפריד בין מצרים וכיד הנחשים, ומונע כל פרויקט ערביה אחדות.

בהקשר הזה, בלט תפקידו של הלורד פלמרסטון, שר החוץ של בריטניה, אשר אימץ את החזון של בן אחותו הלורד שאפטסבורי, שמשלבים בין האמונה הפרוטסטנטית על חזרת היהודים ל"אדמת המובטחת", לבין האינטרסים האסטרטגיים הבריטים באזור.
הדגיש פלמרסטון במכתביו כי "יישוב היהודים בפלסטין" יحقق שני יעדים מרכזיים:

חיזוק השפעת בריטניה במזרח הערבי.

הקמת חיץ אוכלוסין המונע את חזרת תופעת מוחמד עלי, או עליית כוח ערבי מאוחד.

כך קיבלה מדיניות 1840 את יסודות מעשיים למחשבה על החיץ האנושי, שהפך מאוחר יותר לפרויקט הציוני, והיום הוא מתבטא בכיבוש הישראלי של פלסטין.

במובן קצר, הסכם לונדון 1840 מהווה תחנה מרכזית להבנת שורשי המצב הערבי הנוכחי. הוא ייסד פרויקט קונוניאלי ארוך טווח שמטרתו:

פיצול המזרח הערבי ומניעת כל פרויקט אחדות.

החלשת מצרים וסגירתה ממדינות ממש של המזרח.

שימוש מחדש של פלסטין כמקום אסטרטגי לשירות כל המדינות הגדולות.

והיום, לאחר כמעט שני המאות, האזור עדיין חי עם ההשפעות של מדיניות אלו; מקור המאבק על פלסטין, הפיצול הערבי, והמשך השפעת הבינלאומית במזרח הערבי, הם כל חלקים בשרשרת שהחלה מאז שהכוחות הגדולים הפכו ללונדון 1840.

קריאה לתקופה זו מעניקה לנו הבנה מעמיקה יותר למעבר האזור ולנוכחותו, ומראה כיצד פרויקטים קולוניאליים ישנים עדיין מציירים את מראה של מציאותנו כיום.