מה אנו יודעים על "הסכם לונדון" המסוכן? ומה הקשר שלו לישראל?

סדה ניוז - מאז אמצע המאה ה-19, שחקו המעצמות الكبرى תפקיד מרכזי בעיצוב המזרח הערבי. ההסכם בלונדון 15 ביולי 1840 מהווה נקודת מפנה היסטורית עבור האזור, כאשר בריטניה ובני בריתם הצליחו לבלום את תוכניתו של מוחמד עלי פאשא שהייתה מאיימת על מאזן הכוחות האזורי והבינלאומי.

עם זאת, ההסכם לא התמצה רק במניעת השאיפות שלו, אלא הניח יסודות אסטרטגיים ארוכי טווח שנועדו לפורר את האזור הערבי, כאשר פלסטין עלתה בלב המיזם שנחשבה כמחסום גאוגרפי ובני בין מצרים ולבנון, צעד מוקדם שהניח את הבסיס בהמשך להקמת המיזם הציוני.

כיום, לאחר שחלפו יותר מ-180 שנה מההסכם, ניתן לראות את המציאות הערבית העכשווית כהמשך ישיר למדיניות שהחליטו המעצמות הקולוניאליות מאז המאה ה-19.

מוחמד עלי פאשא ומיזם האימפריה הערבית

התחיל עליית מוחמד עלי פאשא בראשית המאה ה-19 עם הצלחתו להבחין את שלטונו במצרים ולהקנות מדינה חזקה צבאית וכלכלית. בתוך פחות משלושה עשרות (1811-1840) הצליח להרחיב את השפעתו על שטח רחב שנמשך מהפלטו האתיופי ומרדות עד חוף אספן בישראל.

כך מצאה מצרים תחת הנהגתו את עצמה שולטת בדרכי המסחר הנחשבים בין מזרח למערב, שהיו אותם מעברים לפעמים גדרו עיקר העכברים של המעצמות הגדולות מאז העידן של הגילויים הגאוגרפיים הגדולים.

אך העלייה הזו גרמה לכך שהקשרים של מוחמד עלי עם האימפריה העות'מאנית היו מורכבים מאוד, כאשר היו מעורבים האטות בין שיתוף פעולה לעימות, וביכולת להבחין את הדברים ניתן לחלק זאת לשתי תקופות מרכזיות:

התקופה הראשונה: שיתוף פעולה זהיר (1811-1827)

בתחילת שלטונו, הבין מוחמד עלי כי חיזוק שלטונו הפנימי וההגשמת הרפורמות שלו דורש התקרבות עם הסולטן העות'מני, ולכן הסכים להציע לו שירותים צבאיים חשובים:

בין השנים 1811 ל-1817, היה פעיל בהצבה מול הוובאים ותושבי סעודיה שניסו לשלוט במכה ובמדינה, כאשר השג את הניצחון המיוחד לאפשרויות המשא ומתן לשליטה על חוף ישראל სახელוו.

בשנת 1821, ענה שוב לקריאת הסולטן ושלח את כוחותיו להתמודד עם המרד היווני, אולם השאיפות שלו לחיזוק ההשפעה של מצרים נתקלו באינטרסים של בריטניה וצרפת אשר תמכו בתנועה הלאומית היוונית מסיבות אסטרטגיות ותרבותיות.

שכבת זו הראתה כי שיתוף הפעולה של מצרים עם ברית העיר היה ברית זמנית שנכפתה על ידי התנאים, בעוד שההבדלים בשאיפות מרכזיות היו ברורים.

התקופה השנייה: התמודדות גלויה (1830-1840)

עם חלוף הזמן, זה הפך ברור כי מוחמד עלי שואף למיזם עצמאי רחוק מהשלטון העות'מאני. בשנת 1830, החליט להתמודד עם הסולטן העות'מני ישירות, ושלח את בנו אברהים פאשא בראש צבא חזק לסוריה, שם נכנס לדמשק ללא התנגדות. המשיך אברהים במתקפות צפונה, והשיג סדרת ניצחונות על העות'מאנים עד שהגיע לקוניה בשנת 1833, אז נמצא בשפת איסטנבול עצמה.

התקדמות זו חייבה את הסולטן העות'מאני לקרוא לעזרת רוסיה, מה שהניב את הסכם קוטחיה של 1833, שהעניק למוחמד עלי שליטה כמעט מלאה במצרים, סודאן, חצי האי הערבי, כרתים, סוריה, פלסטין וכיליקיה. הסכם זה היה שיא הכוח של מוחמד עלי ונקודת מפנה בקרב הכוחות באזור.

רוח האימפריה הערבית

עליית מוחמד עלי פאשא והתרחבותו המהירה עוררו חששות בקרב המעצמות האירופיות הגדולות, במיוחד בבריטניה, צרפת ורוסיה, אשר ראו בשאיפותיו מיזם של בניית אימפריה ערבית חזקה המאיימת על האינטרסים האסטרטגיים שלהן במזרח הערבי.

בשנת 1825, הבהיר מוחמד עלי לגנרל הצרפתי בואייה את כוונתו לגייס צבא חדש כדי לשלוט על השם ולהגיע לנהרות דיגל ופרת, מעבר לשלוט בעדן, מצר באב אלמנדב, ונמל סווקן, ולהניף את הדגלים המצריים במפרץ הערבי.

שיתוף פעולה זה שותף עם בנו אברהים פאשא, שאישר כי צבאותיו לא יפסיקו אלא ב"גבולות המדינות שאנשיהן אינם מדברים ערבית", בביטוי ברור על חלום האחדות הערבית.

בדו"ח של שליח האוסטרי בשנת 1833, הובהר כי מדיניות מוחמד עלי נועדה להקים אימפריה ערבית שתכלול את מצרים, סודאן, חצי האי הערבי, השם, ועיראק. שאיפה זו גרמה לבריטניה להבין כי מוחמד עלי שואף לשלוט בדרכי המסחר העולמיים דרך הים האדום, מה שמייצג איום ישיר על דרכם להודו.

כתב הדיפלומט האוסטרי ברוקס פון אוסטין כי צבא מוחמד עלי "מאומן ומורם על ניצחונו, ויש לו צי חזק ומשאבים מספקים לבניית כוח אזורי גדול", והצביע על סכנת התעוררות הלאומיות הערבית שעלולה לשנות את מאזן הכוחות באזור.

משום חששות אלו, תיארו המעצמות האירופיות את מיזמי מוחמד עלי כ"רוח האימפריה הערבית", ושאפו לאחד את מאמציהן כדי להכיל זאת ולמנוע כל ניסיון להקמת ישות ערבית מאוחדת במזרח.

הסכם לונדון 1840: התחלה של פיצול שיטתי

עם הגעת כוחות מוחמד עלי לסף אנטוליה, הבינו המעצמות הגדולות שהמצב דורש התערבות קולקטיבית מיידית. לאחר שנה של משא ומתן, נחתם הסכם לונדון 15 ביולי 1840 בין בריטניה, אוסטריה, פרוסיה ורוסיה, בעוד צרפת מצאה את עצמה מבודדת. ההסכם קבע:

הענקת שלטון מוחמד עלי במצרים בירושה.

להקצות את ניהול פלסטין (מחוז עכו) לו במשך חיי המאסר בלבד.

לחייבו להחזיר לכל רכושיו האחרים לסולטן.

אם יסרב, יוגבל שלטונו במצרים בלבד.

אם יסרב שוב, יינקטו נגדו פעולות צבאיות קולקטיביות כדי להדיחו.

מוחמד עלי סירב לתנאים בהתחלה, ובריטניה ובני בריתה נחתו כוחות בביירות, והקיפו את עכו שנפלה בנובמבר 1840, מה שגרם לו לחתום מאוחר יותר. לפי הפשרה הסופית של 1841, הוגבל שלטונו במצרים וסודאן בלבד, עם כופים חמרים:

הגבלת צבאו ל-28 אלף חיילים בלבד.

איסור על הקמת ספינות מלחמה.

חמרו בתשלום מס שנתי לאימפריה העות'מאנית.

מטרת ההסכם לא הייתה רק להקטין את מוחמד עלי, אלא גם לעצב באופן מחדש את המזרח הערבי כדי להבטיח שאין מעצמה אזורית עתידית.

פלסטין כחסם אסטרטגי

לאחר שהכילו את מיזם מוחמד עלי, יצרו הבריטים תוכנית אסטרטגית ארוכת טווח שהתמקדה ב:

פיצול המזרח הערבי למהויות קטנות; כדי לחסום כל מעצמה אזורית עתידית.

הקמת מחסום אנושי בפלסטין המפסיק את מצרים מלהתקשר עם שמו, ומונע כל מיזם אסטרטגי ערבי. בהקשר זה, בלט תפקיד הלורד פלמרסטון, שר החוץ הבריטי, אשר אימץ את רעיון אחיינו הלורד שאפטסברי, שהתמקד כמקביל למילוי האמונה הפרוטסטנטית הנקראת לחזרת היהודים ל"ארץ המובטחת", ולצרכים האסטרטגיים הבריטיים באותו אזור.
בעקבות מכתביו, הבהיר פלמרסטון כי "היישוב של היהודים בפלסטין" יحقق שני יעדים מרכזיים:

חיזוק ההשפעה הבריטית במזרח הערבי.

הקמת חציצה אוכלוסייתית שמונעת מחברת מוחמד עלי, או עליית מעצמה ערבית מאוחדת.

כך הניחו מדיניות 1840 את הבסיס המעשי לרעיון החסימה האנושית, שהפך מאוחר יותר לפרויקט הציוני, המתבטא כיום בכיבוש הישראלי של פלסטין.

לסיכום, הסכם לונדון 1840 מהווה תחנה מרכזית להבנת שורשי המצב הערבי הנוכחי. הוא התחיל במיזם קונגלומרטי ארוך טווח שמטרתו:

פיצול המזרח הערבי ומניעת כל מיזם עימו.

החלשה של מצרים ורחקה מהסביבה האזורית שלה.

שימוש מחדש בפלסטין כמקום אסטרטגי לטובת האינטרסים של המעצמות הגדולות.

כיום, לאחר ששני מאה שנים חלפו, האזור עדיין חי עם השפעות המדיניות הללו; הסכסוך על פלסטין, הפיצול הערבי, והמשך ההשפעה הבינלאומית במזרח הערבי, כל אלה חוליות בסדרה שהחלה כאשר המעצמות הגדולות נפגשו בלונדון בשנת 1840.

קריאת התקופה הזאת מעניקה לנו הבנה עמוקה יותר לגבי העבר של האזור וההווה, ומגלה כיצד המיזמים הקולוניאליים הישנים עדיין מעצבים את מציאותנו עד היום.