"למען אללה": פליטה בשנות ה-70 לחייה מציעה מאפים בחינם לפליטים בלבנון

סאדא ניוז - ברקע מלחמה ומעברים, הפכה הלבנונית אום מוחמד זעיתר את מה שנותר מהתנור שלה בשכונת הדאחיה הדרומית ליוזמה הומניטרית; להכנת מאפים והפצתם בחינם לפליטים במחנות בביירות.

אום מוחמד בשנות ה-70 לחייה מתחילה את יומה לפני עלות השחר מתוך אוהל צנוע בחוף הים של ביירות, היא מדליקה את האש ומכינה את הבצק כהכנה להכנת המאפים; במטרה לסייע למשפחות שנאלצו לעזוב את בתיהם בעקבות העדכון הישראלי.

ואף על פי שהיא חלק ממספר רב של לבנונים שאיבדו את בתיהם ואיבדו את מקורות הכנסתם בגלל ההתקפה הישראלית, אום מוחמד בחרה להתמודד עם ההעברה בדרך שונה, בכך שהיא החלה לספק אוכל למשפחות נזקקות, והקפידה על סיוע לפליטים מעמיה.

היא מספרת כאשר סימני העייפות נראים בבירור על פניה, שהרעיון להושיט יד לעזרה לפליטים הגיע אליה לאחר שהיא ראתה את היקף הסבל במחנות, כולל חוסר יכולת של משפחות רבות לדאוג למזון לילדיהן.

ובשיחה שלה עם סוכנות אנאדול, היא אמרה על עצמה: "לא יכולתי לשאת את המצב הזה, לכן התחייבתי לעזור לפליטים במה שיש לי".

מעבר מתמיד

אום מוחמד מגיעה מאזור גבול עם סוריה, סמוך להרמיל מזרחית ללבנון, והיא אומרת שהיא חיה שנים רבות של נדודים והעברות, לאחר שהיא נאלצה לעזוב קודם לכן את ביתה ומקרקעותיה החקלאיות בגלל התנאים הביטחוניים.

היא מסבירה שהיא עברה לאחר מכן לדאחיה הדרומית של ביירות, שם שכרה דירה וחלל קטן שבו עבדה ביצורמאפים מן המנצ'יקות, לפני שההרס הישראלית פגעה בו.

היא אומרת על מצבה ועל מצבם של רבים אחרים: "עזבנו את בתינו, את הכנסותינו, את אדמתינו וכל דבר אחר מאחור".

והיא מוסיפה שעשרות רבות של משפחות שהגיעו למחנה לא מצליחות אפילו לקנות בקבוק מים או פרוסת לחם, דבר שגרם לה להפעיל מחדש את מה שנשאר מהתנור שלה למרות המגבלות.

אום מוחמד מאשרת שהיוזמה החלה עם אפשרויות כמעט אפסיות, היא התבססה בתחילה על כמה مواد בסיסיות שעמדו לרשותה. היא החלה עם כמות קטנה של קמח, וככל שחלפו הימים, מספר המקבלים התחיל לעלות בהדרגה.

והיא מוסיפה: "הייצור עלה מעשרות לחמים למאות המפוזרים בחינם לפליטים".

היא מסבירה שתושבים, מתנדבים ובעלי חנויות החלו לספק את הסיוע מיד לאחר שלמדו על היוזמה, בין אם על ידי תרומות של קמח, זעתר, שמן, גבינה ובשר.

"למען אללה"

בתוך האוהל הקטן, אום מוחמד עובדת שעות רבות בכל יום, دون أن تعي الوقوف על التعب أو الإرهاق الجسدي.

وهى تقول إنها كانت تقضى الليالى الأولى تعجن الطحين بيديها حتى ساعات الفجر، قبل أن تبدأ عملية الخَبز والتوزيع صباحا.

وتضيف: "كنت أنام ساعات قليلة ثم أستيقظ عند الثالثة فجرا، لقد أرهقني هذا العمل، لكنّ الأطفال هم من يمدونني بالقوة".

ورغم خسارتها مصدر رزقها، تؤكد أنها لم تفكر يوما في بيع الطعام أو تحقيق أي منفعة مادية من المبادرة، وأن ما تقوم به "عمل إنساني لوجه الله".

ذكريات الأرض

وخلال حديثها، تستعيد أم محمد حياتها السابقة في بلدتها الحدودية، حيث كانت تملك أراضي مزروعة بأشجار الزيتون واللوز والعنب والمشمش والتفاح.

وتقول بحسرة: "تركنا أراضينا وبيوتنا وأشجارنا، كنا نعيش بخير، واليوم أصبحنا في خيمة".

وتشير إلى أن الحرب الإسرائيلية لم تدمر المنازل فحسب، "بل بددت حياة كاملة بناها السكان على مدى سنوات طويلة".

وتضيف: "البيوت دُمرت، وحتى أراضينا لم نعد قادرين على الوصول إليها".

رسالة صمود وتكافل

ورغم قسوة التجربة، تصر أم محمد على التمسك بالأمل والدعوة إلى التضامن بين اللبنانيين.

وتقول: "علينا أن نبقى متحابّين ومتكاتفين، سواء كنا نازحين أو في بيوتنا".

وترى أن التضامن الشعبي خفف قسوة النزوح على آلاف العائلات، التي ما تزال عاجزة عن العودة إلى قراها بسبب استمرار القصف الإسرائيلي جنوبي لبنان.