לאחר מותה של המפיקה הישראלית.. הסדרה "טהרן" נשק דרמטי או יצירה אמנותית?

סאדא ניוז - לא הייתה זו תאונה של מותה של דנה אידן, מפיקת סדרת הריגול הישראלית "טהרן", בחדרה באחד המלונות שבבירת יוון, אתונה, בערב ה-15 בפברואר 2026, סתם ידיעה אמנותית חולפת שהכניסו סוכנויות הידיעות בפינות ההכנות, אלא זה היה רגע חושפני על הכוח העצום שפועלת הדראמה על הדמיון הציבורי בעידן של נזילות מידע.

ברגע שהסתיים, התחילה "חיים אחרים" לאירוע בפלטפורמות החברתיות ובמסדרונות הניתוח הפוליטי, כאשר התבלבלו חוטי המציאות הוירטואלית עם חוטי העבודה המודיעינית שהיא הפיקה במשך שנים.

הנוכחות של אידן באתונה הייתה הגיונית, שכן הבירה היוונית, אשר משמשת כחלופה חזותית לעיר טהרן, הפכה בדמיון הדיגיטלי מ"סט צילום" פשוט לזירה פרשנית של פשע.

המעבר מהדרמה למציאות הוא מה שנתן לאירוע את התנופה הגלובלית שלו, צופי הטלוויזיה שהתרגלו לראות סוכני מוסד חודרים לרחובות אתונה, הנחשבת ל"טהרן" בסדרה, מצאו קושי רב להפריד בין גופתה של המפיקה האמיתית לבין העלילה של הרציחות שהעבודה התפרסמה בו.

למרות שכוחות המשטרה היוונית, שדיווחו לסוכנויות הידיעות הבינלאומיות כמו רויטרס ואסושייטד פרס, הציבו את האירוע במסגרת "חשד בהתאבדות" בעקבות מציאת תרופות בחדר והעדרה של אלימות, הציבור העולמי העדיף מיד לאמץ את תסריט הרצח.

וזה הסותר, שחוזר על עצמו למרות מוזרותו, מעלה שאלה מדוע סיפור הרצח האפשרי עובר על פני הנתונים הרשמיים שהפיקה ממשלת אזרחית כמו יוון, התשובה טמונה במהות סדרת "טהרן" עצמה, שהעבודה שזכתה בפרס ה"אמי" הבינלאומי בשנת 2021 אינה סתם הפקה טלוויזיונית בידורית, אלא היא חלק מהותי מ"מלחמת הסיפורים" שזרה במזרח התיכון.

וכשפועלה מתעסקת בעניינים רגישים סביב טענות על תוכנית הגרעין האיראנית, כדאי לדעת כי האמנים נתפסים בעיני הציבור כמטרות פוליטיות ולא רק כאמנים, מה שהופך כל יציאה לא צפויה של מי מהם למעין פרק נוסף שלא נכתב על ידי אף אחד אלא התבצע על ידי הגורל או הפוליטיקה באותו אזור אפל שבו נפגש האמנות עם הביטחון.

נשק דרמטי

ולא הסדרה "טהרן" נתפסת במוסדות הרשמית והתקשורת האיראנית כהפקה דרמטית, אלא היא חלק ממערכת ה"מלחמה הרכה" והחדירה התרבותית.

בעת הודעת הרעיון, חידשה הפלטפורמות התקשורתיות המקורבות לזרם השמרני בטהרן את הסיפור. העיתון קיהאן פרסם תגובה בה רמז למשהו שהוא הכשל המוסרי והמקצועי של יצרני הא illusions, והאמין כי הסדרה מייצגת ניסיונות ציוניים לדמיין חדירות דמיוניות בעמק האיראני.

וגם נכתבו ניתוחים של מוסדות תקשורת הקשורים למשמרות המהפכה, כי אלו שניזונים מסיפורי הרצח ומהמהומות חיים בסביבה של לחץ נפשי מתמיד, וכי מותה של המפיקה בתנאים לא ברורים, אם הייתה התאבדות או לא, הוא השתקפות של מרירות המציאות שהם מנסים לעוות באמצעות המסכים ולתאר את איראן כאזור פרוץ.

לעומת זאת, המצב הישראלי והבינלאומי התנשא בנימה של אבל גבוהה על הראייה היצירתית של אידן, והכתירה משרד התרבות הישראלי ורשות השידור הרשמית "כאן" את המפיקה, ותיארו אותה כאיקונה שהביאה את הדרמה המקומית לגלובלית ופתחה אופקים חדשים להפקה טלוויזיונית באזור.

וסטארד פלטפורמת "אפל טיוי" הודיעה על האבל העמוק בעקבות מותה של הראייה היצירתית שהגיבה באומץ על תווי הזהות והסכסוך ב"טהרן", והדגישה כי התשכמה שלה סיפקה סיפור שסיפר את הקשיים האנושיים מאחורי הכותרות הפוליטיות הקפיצות.

ושותפתה בהפקה שולה שפיגל ניסתה להדגיש את המינון הבטחוני בהדגישה כי דנה הייתה אמנית נאמנה שסבלה מלחצים מקצועיים, ומה שסופרה על רציחות או מוטיבציות פוליטיות למותה הוא המשך לאשליה שהחברה מנסה להילחם בה דרך האמנות, וקראה לציבור ולטלוויזיה לכבד את פרטיות המשפחה הרחק ממלחמות המדינות ומאגנדות המודיעין שלהן.

דנה אידן הותירה מאחוריה מורשת מרשימה, מאז שהתחילה לקיים תעשייה טלוויזיונית באמצע שנות ה-90, היא תמיד חיפשה לעבור את הגבולות המקומיים הצרים, והיא הצליחה דרך עסקה עם חברת אפל.

הסדרה שמספרת את סיפור תמר רביניאן, סוכנת המוסד עם רקע איראני, הציבה את הצופים מול מראה כפולה, איראן בסדרה איננה רק "אויב", אלא היא המולדת האבודה עם יופייה והיסטוריה שלה, וישראל איננה רק מבצר אלא היא החובה הכבדה שקרועה זהות האישיות.

איזון דרמטי מדויק זה הוא מה שגרם לכך שהמקרה של המפיקה ששמרה על האיזון הזה בעיר אתונה שנשאה תפקיד של טהרן, מעורר את כל השאלות הקיומיות והפוליטיות הללו, ומקשה על עוקב רגיל לקבל את רעיון המוות הרגיל או האישי בסביבה נשלטת על ידי ריח הריגול.

שיעור הקהל

מקרה מותה של דנה אידן הוא שיעור מדהים בפסיכולוגיית הקהל ובאופן שבו האמנות מתערבבת בפוליטיקה עד למינון המלא באזור חם כמו המזרח התיכון, שבו לא יכול המפיק או הכותב להיות ניטרליים בעיני האויבים גם אם ינסו להחזיק בממדי האנושיות.

המשפטים היוונים כללו סקירה מדויקת של מצלמות האבטחה בבית המלון, נתיחת גופה ואיסוף עדויות מצוות העבודה, ואם הם יגיעו לתיק פלילי שייסגר במילה "התאבדות" בעקבות לחצים נפשיים או רפואיים, אך "האמיתות הדרמטית" במוחות המיליונים תישאר תלויה בין שני סיפורים סותרים, סיפור ישראלי ומערבי רואים בכך קורבן ללחץ היצירה והמציאות הנפשית הקשה, וסיפור איראני רואים בכך קורבן לסביבות הקונספירציות שהן עצמן תרמו לעיצוב תודעת הציבור להן ותהפכו בסופו של דבר לפיתיון שבלעה.

אידן הייתה בפיקוח על הכנת העונה הרביעית, והעדרתה ממקבלת את המפיקים האחרים אתגר מוסרי ואמנותי גדול, להמשיך להפיק עבודה שנושמת פוליטיקה בעוד דמיונות וחזוי פוליטיים לוקחים את היצרים שלה?

המוות המסתורי של המפיקה הישראלית דנה אידן בעיר שנשאה את תפקיד טהרן, והסדרה שהפכה לאובייקט של ריגול, ניתוח וחשד מאשרים כי האמנות בעידן שלנו אינה סתם חיקוי של המציאות או בריחה ממנה, אלא הפכה לדלק למנוע הפוליטי הבין-מדינתי, ולעיתים הסיפור הדמיוני חזק ועומד יותר מהנתון הרשמי ומהעדויות של המעבדות המשפטיות.

המקרה פותח את הדלת לרעיונות יותר עמוקים על עלות היצירה כאשר היא מתקרבת ל"אזורים אסורים" בסכסוכים הבין-לאומיים, וכיצד האמן הופך מבחין שמתעד את הסכסוך לציוד πάνי גז לחלק ממנו בעל כורחו.

החקירות הרשמית מצביעות על כך שקשורות לראיות החומריות, ופלטפורמות התקשורת משמיעות חששות וציפויות פוליטיות, כדי לתת לגורל המפיקה סיום שאין פחות זהות ולא פחות מרתק מהסדרה, כדי ש"טהרן" הסדרה ו"טהרן" העיר ו"אתונה" התור שנשארים באבזם שימשיך לעורר את הוויכוח על גבולות האמנות ומסוכנויות המציאות בעולם שבו מתפוגגות המרחקים בין המסך לאמת.

המקור: الجزيرة + الصحافة الأجنبية