גידאון לוי: אי אפשר לסמוך על העדויות של מי שרוצח עיתונאים בצרורות ובדם קר

סדא ניוז - כתב העיתונאי הישראלי הבכיר גידאון לוי חשף כי רוב העיתונות הישראלית התעלמה מהחדשה על חיסולו של כתב אל-ג'זירה אנס שריף, והדגיש כי באומץ ובעצמאות שלו הוא יכול היה ללמד רבים מהכתבים הישראלים את יסודות העבודה העיתונאית.

לוי הוסיף במאמרו בגרסה העברית של עיתון הארץ כי בהיעדר כל הוכחה, ישראל חיסלה את שריף בתקיפה ישירה על אוהל העיתונות הסמוך לבית החולים שיפא, שם מצא את מותו לצד ארבעה מחברי צוות אל-ג'זירה.

הוא המשיך ואמר כי ישראל הצדיקה את החיסול בטענה כי שריף הוא "ראש תא" בחמאס מבלי לספק הוכחה אחת, והסביר כי כפי שקרה במקרה של כתבת אל-ג'זירה שירין אבו עקליה, התקבלה הגרסה הישראלית על ידי כמה מהמפרסמים.

הוא שאל בק sarcasm "אפילו אם כמה מאמינים בטענות הללו, מה עם שאר העיתונאים שנהרגו איתו: האם הם היו סגני ראש התא?".

לוי הדגיש כי צבא שיש לו את המנהג להרוג עיתונאים בצרורות ובדם קר, ומדינה שמונעת כיסוי חופשי של מלחמה, לא ניתן לסמוך על העדויות שלהן.

הוא הבהיר כי ישראל חיסלה במלחמה הזו את מספר העיתונאים הגדול ביותר בתולדות הסכסוכים, 186 לפי ועדת הגנת העיתונאים, ו-263 על פי הארגון הישראלית "בצלם", והוא לא השאיר אפשרות לכך שהנשק שלה יופנה יום אחד לעיתונאים הישראלים עצמם.

יודגש כי המשרד הממשלתי לתקשורת של רצועת עזה דיווח על עלייה במספר העיתונאים השהידים בעזה ל-238, זאת לאחר חיסולם של חמישה עיתונאים מאל-ג'זירה: הכתבים אנס שריף ומוחמד קאריק, הצלמים איברהים נאחר ומועמן עליוה, וסייעם מוחמד נופל.

לוי הוסיף כי העיתונות הישראלית מתחלקת בין מי שהתעלמו מהחדשה, ובין מי שחזרו על גרסת הצבא ללא בדיקה, נוטשים את הסולידריות המקצועית ואת חובת החיפוש אחרי האמת.

גידאון לוי אישר כי השריף היה יותר אמיץ ועצמאי מהרבה מהכתבים הישראלים, והוא יכול היה ללמד עיתונאים ישראלים שיעורים ביסודות העיתונאות.

השעיר השהיד אנס שריף אמר בצוואתו שפורסמה לאחר חיסולו: "אם הגעו אליכם דבריי אלה, ידעו שישראל הצליחה להרוג אותי ולשתק את קולי", והוסיף: "אלוהים יודע שעשיתי כל מה שיש לי מאמצים וכוח להיות עמוד תווך וקול לבני עמי", והדגיש כי הוא לא נטש יום אחד להעביר את האמת "בלי זיוף או עיוות" למרות שהוא חווה את הכאב ואובדן שוב ושוב.

חיסולו של שריף הגיע לאחר מסע הסתה ישראלי רחב נגדו, שכן צה"ל הודה במכוונו להכות אותו, ושריף היה אחד מהעיתונאים הבודדים שנשארו בצפון הרצועה כדי להעביר את פרקי התוקפנות ומלחמת הרעב.

שריף ציווה בצוואתו על פלסטין, מתאר אותה כ"תכשיט של כתר המוסלמים" ודופק ליבו של כל חופשי, קורא לנסות לאותן משפחות וילדיהם שלא הייתה להם הזדמנות לחלום או לחיות בביטחון לאחר שהגופות שלהם נקרעו על ידי הפצצות וטילים ישראליים.

הוא ייחד במשיחה זו את בני משפחתו, והזכיר את בתו שאם שחלם לראות אותה גדלה, ואת בנו סלאח שציווה שיקבל עזרה, ואת אימו שהיו תפילותיה מבצרו ואור דרכו, ואת אשתו שהתמודדה עם המלחמה בעמידות הזית וסבלו.