בין החוקה לחוקה הזמנית (2-3)

(1) מהחוקה הקבועה לזמנית

המוצג במסמך מס׳ 4 לשנת 2025 בדבר הקמת ועדת ניסוח החוקה הזמנית במעבר מכוח מדיני למדינה מספר 229 של העיתון הרשמי מצביע על שינוי הכיוון הנשיאותי מהפקת חוקה קבועה למדינת פלסטין להפקת חוקה זמנית עבורה; וזאת בניגוד לכיוונים של המועצה הלאומית הפלסטינית בשנת 1988 והמועצה המרכזית בשנת 1999 וההחלטה הנשיאותית בשנת 2011 הקוראת להקמת ועדות להכנה/ניסוח החוקה הפלסטינית, שהיו חלק ממסירות מרובות; לאחר הכרזת מסמך העצמאות בשנת 1988, המועצה הלאומית הפלסטינית הטילה על ועדה להתחיל בעבודה על ניסוח החוקה, אולם היא לא השלימה את העבודה. מצד שני, חלק מחבריה שותפו בניסוח החוק הבסיסי בשנת 1997 "החוקה הזמנית כפי שמבקשים לשַׁנות חלק מהפוליטיקאים הפלסטינים".

בשנת 1999 המועצה המרכזית של הארגון לשחרור פלסטין הטילה על ועדה חדשה את תפקיד ניסוח חוק קבוע שיתלווה להכרזת המדינה. הנשיא יאסר ערפאת מינה את ד"ר נביל שעאת וקהילה של אישים משפטיים להתחיל בעבודה. הוועדה הציגה את הטיוטה הראשונה בשנת 2001, בעוד המשא ומתן על טיוטת החוקה נמשך עם שינויים מרובים הגעתו לגירסה השלישית המתוקנת בחמישה עשר במאי 2003. עמדו לרשות הכנת הגירסאות המרובות מספר רב של דמויות פלסטיניות, ערביות ובינלאומיות, פוליטיקאים ומומחים לחוקתי; הוועדה להכנת החוקה הייתה מורכבת משנים עשר חברים בראשות ד"ר נביל שעאת, והוקמה ועדה ערבית לתמיכה בניסוח החוקה הפלסטינית מעשרה חברים מאנשי החוק החוקתי ברמה הערבית בראשות ד"ר עיסמת עבד אל מג’יד, בנוסף לארבעה מומחים בינלאומיים; שניים מבריטניה ואחד מספרד ואחר מברית המועצות. בנוסף לוועדה המייעצת לניסוח החוקה המורכבת מ-39 דמויות פלסטיניות מגוונות בתחומים מחשבתיים, מעמד פוליטי, עדתי ותפקודי.

בשנת 2011 הנשיא מחמוד עבאס הוציא שינוי על הקמת ועדת ניסוח החוקה וכך מר סלים אל-זענון הפך לראש ועדת ניסוח החוקה וד"ר נביל שעאת הפך לסגנו, מכוח ההחלטה הנשיאותית מספר (102) לשנת 2011 בענין שינוי ההחלטה הנשיאותית להקמת ועדת החוקה הפלסטינית, בלב הקרב הפוליטי שהנשיא מחמוד עבאס ניהל באומות המאוחדות להעלות את מעמד פלסטין מישות משקיפה למדינה חברה באומות המאוחדות, והוועדה הזו פעלה אז אך לא הציגה טיוטה חדשה ולא פרסמה מה שנוסף למאמצים של הוועדה הקודמת.
 
(2) החשש מהזמני הקבוע

החששות מהפיכת החוקה הזמנית לקבועה בקרב הפלסטינים הם דבר לגיטימי; התקופה המעברית שהוסדה על ידי הסכם אוסלו בשנת 1993, שהייתה אמורה להסתיים בשנת 1999, הפכה לקבועה בת יותר משלושים שנה, והחוק הבסיסי שהוכנה בשנת 1997 ושינויים שלו כחוקה זמנית עד להקמת המדינה הפך ל"קבוע". בנוסף, חשש זה מבוסס על ניסיונות אחרים בעולם הערבי, כמו סודן ולוב, אשר השתמשו במערכות על מנת להקים "חוקות זמניות" או "הכרזות חוקתיות" לסידור התקופה המעברית אך לא הצליחו בתהליך המעבר.

למרות החיובויות של החוקה הזמנית הקשורות לסידור התקופה המעברית מכיוון שהיא מספקת מסגרת חוקית זמנית לניהול ענייני השלטון, ומגדירה את הסמכויות של הרשויות, והיא נהנית מהגמישות שמאפשרת ניסיונות והתאמות לשינויים פוליטיים לפני קבלת החוק קבוע ומונעת חוסרים חוקתיים, ישנם גם שליליות כמו חוסר היציבות מכיוון שהיא זמנית ופותחת את השטח למחלוקות על הלגיטימיות ועל סמכויות הרשויות, וכן כנראה להרחבת תקופות מעבר מבלי שיש ציון זמן ברור, וחוסר אמון של האזרחים בה כך שזהות העמים בדרך כלל רואה לחוקה הזמנית כמסגרת רופפת ולא מספקת להקנות מדינת חוק, והחשש מהארכת התקופה המעברית אם לא תימצא רצון פוליטי לנסח חוקה קבועה; כך שהזמני יהפוך לקבוע מבחינת המציאות.

חשש זה לגיטימי; במיוחד שהמסמך מספר 4 לשנת 2025 לא קובע מנגנונים וצעדים לאישור החוקה הזמנית המיועדת לניסוח על ידי הוועדה, והגוף האחראי על כך. בנוסף, הכנת חוקים אינה עניין טכני אלא עניין פוליטי ייחודי שמייצג את החוזה החברתי בעבור מרכיביו השונים במסמך חוקתי שמסדיר את חייו, ומוצג את היצירה התרבותית שלו ואת ההתפתחות החברתית, ומגשים את השאיפות ואופטימיסטיות הפוליטיות שלו.