עזה והכיבוש הבלתי אפשרי

אי אפשר להתייחס לקריאות הישראליות לכיבוש מחדש של רצועת עזה כהתגובה רגשית או סתם סיסמא בחירות, אלא הן משקפות משבר יסודי במחשבה הביטחונית הישראלית. מאז שליטת חמאס ברצועה בשנת 2007, הפכה עזה למקור של בזבוז מתמשך, הן דרך רקטות והן דרך תמונת ההתנגדות העממית, עד שההתקפה ב-7 באוקטובר 2023 חשפה את השבריריות של המערכת ההגנתית הישראלית לעומת הפנים והחוץ גם יחד.

נוכח היעדר מערכת בינלאומית המסוגלת לכפות פשרות או לשלוט בהתנהגויות, ישראל נשמעת על כוח צבאי חד-צדדי כדי להגן על עצמה. מכאן מוצע פרויקט כיבוש מחדש של עזה כמין "צורך ביטחוני" לפרק את מבנה חמאס ולבנות מחדש את ההגמוניה. אולם, בחירה זו, על אף ההיגיון הצבאי שלה על הנייר, נתקלת בסדרה של אתגרים מורכבים.

הצבא הישראלי, למרות יתרונו הטכנולוגי, סובל מעייפות הולכת ומתרקמת. התלות הרבה שלו בכוחות המילואים, שרובם אזרחים, הפכה את הקמפיינים לחזרה לנטל נפשי וחברתי, שהתבטא בעליית שיעורי המילואים וההפרעות הנפשיות בקרב החיילים. הסבך נהיה קשה יותר מכיוון שהצבא גם נדרש להתמודד עם חזיתות מקבילות: "חיזבאללה" בלבנון, ההשפעה האיראנית בסוריה, המתיחות הגוברת בגדה המערבית, והרקטות מתימן, והמאבק האסטרטגי עם טהראן. בהקשר הזה, הכיבוש הישיר של עזה נראה כפרויקט שמבזבז את כוחות ישראל יותר מאשר הוא מעניק לה יציבות.

מה שמפתיע הוא שההסתייגויות אינן מגיעות רק מהמתנגדים למלחמה, אלא גם מתוך המערכת הצבאית עצמה. קצינים בכירים, כמו הרמטכ"ל איובל זמיר, ציינו כי הכיבוש הישיר ינצול משאבים חיוניים ויסכן את היכולת להרתיע בחזיתות אחרות מסוכנות יותר. לכן, המודל של "כיבוש חלקי" התבצע, כלומר שליטה על צירים אסטרטגיים ומעברים מרכזיים מבלי להיכנס לניהול העניינים האזרחיים. גישה זו עשויה להקטין את העלות הישירה, אך היא משאירה רווחים ביטחוניים שעלולים להפוך למוקדי כאוס וחימוש מחדש, מה שמשמעותו שהאיום יימשך אף אם צורותיו ישתנו.

הניסיון ההיסטורי בין 1967 ל-2005 מזכיר לישראל היטב את ההשלכות של כיבוש ארוך. למרות השליטה הצבאית המלאה אז, ישראל לא נהנתה מביטחון, אלא התמודדה עם מרידות חוזרות ולחצים כלכליים ופוליטיים שדחפו את אריאל שרון בסופו של דבר להחלטת נסיגה. התעלמות מהשיעורים הללו היום, מתוך מניע אידיאולוגי ימני, משקפת ניתוק מהמציאות, ודוחפת לחזור על טעויות העבר במחיר גדול יותר.

בפן הדיפלומטי, כל הסלמה חדשה בעזה מציבה את ישראל בפני בידוד גובר. מדינות אירופיות כמו צרפת, ספרד ואירלנד רמזו על צעדים לכיוון הכרה במדינה הפלסטינית כתגובה ישירה להמשך המבצעים הצבאיים. עם ירידת הכיסוי הפוליטי המערבי ועליית הקישור הערבי בין שיתוף פעולה עם ישראל להשגת התקדמות במסלול המדינות, מצטמצם טווח המניפולציה של ישראל באזורית ובינלאומית.

בפנים, הנוף הישראלי מתקרב לבחירות 2026 שצפויות להיות סופיות של שלטון נתניהו. זאת אומרת שכל פרויקט צבאי רחב עשוי לחסר המשכיות פוליטית, ואפילו יכול להפוך לנשק פוליטי שינוצל במאבק המפלגתי, בזמן שהפלסטינים משלמים את המחיר של חישובים פנימיים.

ואת כל השיקולים הללו הצבאיים והפוליטיים, הפן האנושי הוא ההיבט הבולט ביותר בעזה. מיליוני אזרחים חיים היום תחת מצור, הפצצות וחורבן, ללא מים מספיקים או מזון או תרופות. כיבוש מחדש של הרצועה לא ימנע אלא ייצור מחדש את הטרגדיה בצורה יותר אכזרית, כאשר ילדים, נשים וזקנים יידחפו לסחרור חזרה, והאסון ההומניטרי יחמיר לרמות חסרות תקדים. עובדה זו עושה כל שיחה על "ביטחון" או "הרתעה" אשליה בלבד, כי ביטחון אמיתי לא נבנה על חורבות הערים ולא על גוויות חפות מפשע, אלא על שלום צודק ומקיף.

לסיכום, פרויקט כיבוש מחדש של עזה נראה יותר כמו הרפתקה מסוכנת מאשר אסטרטגיה מחושבת. הוא מציב את ישראל בין אשליה של חידוש ההרתעה ואי היכולת לכפות שליטה על סביבה שמאופיינת בהתנגדות מטבעה. והשאלה החשובה ביותר נשארה: כיצד מדינה יכולה לכפות את ריבונותה על אדמה שהיא דחתה היסטורית, מבלי להתייבש פנימית או להיות מבודדת חיצונית? התשובה עד כה לא ברורה, אך מה שמובן הוא שהעלות שלה, אם תהיה כזו, תהיה גבוהה וכואבת.