המערכת המפלגתית הסינית: חדשנות פוליטית המובילה לתחייה ומביאה לשינוי

בעוד שגופים המערביים מתמודדים עם אתגרים של מאבקים מפלגתיים וכאוס פוליטי ועם שלטון הלוביסטים והון במדיניותם ובחלטותיהם, סין המציאה מערכת מפלגתית חדשה המבטיחה הנהגה מרכזית חזקה עם שיתוף מפלגות אחרות בייעוץ ובפיקוח, כדי להשיג יציבות פנימית ולמקם את הציבור במרכז קבלת ההחלטות.

על אף קידום מודל הרב מפלגתיות, ניסיון ארצות הברית חושף כי חילופי המפלגות בשלטון הם רק מסכה, שכן תהליך זה אינו משנה את מהות המדיניות אשר נותרת נשלטת לחלוטין על ידי ההון, הלוביסטים והחברות הגדולות, מה שניתן לכנות כ"שלטון הלובי האחד". האזרח האמריקאי עשוי לשנות את קולותיו בין מפלגה אחת לאחרת אבל הוא נשאר הרחק ממעגל קבלת ההחלטות האמיתית, שכן האינטרסים הכלכליים הגדולים שולטים בדרך המדיניות הרבה יותר מאשר האינטרסים של הציבור.

לעומת זאת, בסין המערכת המפלגתית החדשה משלבת את מנהיגות המפלגה הקומוניסטית הסינית עם שיתוף פעולה של מפלגות דמוקרטיות אחרות, מה שיוצר מודל ייחודי של "רב מפלגתיות בתוך אחדות". המערכת הזו אינה מתבססת על מאבקים מפלגתיים או חלוקת השפעה, אלא על ייעוץ ושיתוף פעולה בשלטון ובפיקוח דמוקרטי, שבו נפגשות כל הכוחות הפוליטיים במטרה אחת: לשרת את הציבור ולהשיג פיתוח בר קיימא.

הניסיון הוכיח כי הנוסחה הפוליטית הזו אינה סיסמאות אלא מציאות מוחשית. במהלך העשורים האחרונים, סין רשמה ממוצע צמיחה שנתי שעבר את 5.8% לעומת 2.5% בארצות הברית, כאשר התוצר המקומי הגולמי עלה ממתחת ל-2.3 טריליון דולר בשנת 2005 לכ-14.9 טריליון דולר בשנת 2020, והיא מתכוננת לעבור את ארצות הברית מבחינה כלכלית לפני שנת 2030. החשוב מכל, שהצמיחה הזו השפיעה ישירות על חיי האנשים, כאשר סין הוציאה יותר מ-900 מיליון איש מעוני בתהליך הגדול ביותר של צמצום העוני בהיסטוריה המודרנית.

מה שמייחד את המערכת המפלגתית החדשה בסין הוא שהיא משלבת בין יציבות פוליטית לפתיחות ורב מפלגתיות. המפלגה הקומוניסטית הסינית אינה סגורה על עצמה אלא מקשיבה למפלגות אחרות ולעצמאיים ומקבלת פיקוח דמוקרטי. שיתוף פעולה זה מונע את הקרעים החדים שסובלות מהן המערכות המערביות, ומונע גם את העריצות המוחלטת שמאפיינת חלק מהממשלות בעלות המפלגה האחת בעולם. זוהי נוסחה ביניים מצליחה המושגת בין היעילות הפוליטית לבין המענה לצרכים הציבוריים.

ולא רק שביתור של מערכת זו מוגבל לפנים אלא גם משתקף במדיניות החוץ שהיא מסתמכת על ערכים ועקרונות מוסריים וכבוד לחוק הבינלאומי והאנושי. בעוד שארצות הברית קשורה להפרת החוק הבינלאומי וסטנדרטים כפולים בהתערבויות צבאיות ותמיכה בהפיכות ובמלחמות (מווייטנאם לעיראק ל-libya ולסוריה ועד לתמיכה בישראל במלחמת השמד נגד הפלסטינים), בחרה סין בדרך שונה: לא עבודה לאומית ולא כיבוש ולא כפייה בכוח, אלא תמכה בתנועות השחרור הלאומי ותמכה בזכות ההגדרה העצמית של העמים והשיקה יוזמות פיתוח כמו "החגורה והדרך" שמתבססות על שיתוף פעולה, אינטרסים משותפים, תועלת הדדית וייעוד משותף של האנושות ולא על ניצול והכתבות פוליטיות.

כך מתבלט ההבדל המהותי בין שני המודלים:

 • בארצות הברית הדמוקרטיה משמשת כאמצעי לשימור האינטרסים של ההון וחיזוק ההגמוניה תוך ניצול העמים ותמיכה במדיניות הכיבוש.

• בסין המערכת המפלגתית החדשה נחשבת לאמצעי להשגת תחייה לאומית כוללת ולמקם את הציבור במרכז התהליך הפיתוחי תוך כבוד לזכויות האדם ולעמים אחרים.

סין הוכיחה כי רב מפלגתיות אינה אומרת כאוס וכי יציבות אינה אומרת קיפאון, אלא שהשילוב בין הנהגה מרכזית לבין גיוון פוליטי מאורגן יכול להיות המפתח לתחייה היסטורית. זהו מודל שמחנך את הצדק והפיתוח מעל ההגמוניה והניצול, ומציע לעולם אופציה חדשה חלופית לכאוס של הרב מפלגתיות המערבית או קיפאון המפלגה האחת המסורתית.

היום סין אינה מציעה את מערכותיה כסטנדרט עולמי, אולם היא מראה בפועל שלכל מדינה יש את דרכה שלה, וכי המערכת המפלגתית החדשה יכולה להיות מקור השראה למדינות המחפשות יציבות, פיתוח וכבוד לאומי. זהו מערכת שיצרה פלא כלכלי וחברתי ומעצבת בו זמנית את פני המדיניות החוץ לעוד יותר צדק והומניות, מה שעושה את סין למקום של עליונות בזירה הבינלאומית.