מגירוש עזה לקבורת המדינה הפלסטינית: תצוגת ההפסד או הזדמנות לשינוי?

ישראל כבר לא מסתירה את מטרותיה האמיתיות; מתשדוד העיר ההיסטורית עזה והערים בדרום הרצועה ועד גירוש תושביה בעילה של "שחרור החטופים", מכך שהצהיר נתניהו על קבורת המדינה הפלסטינית מהיישוב בלב יהודה ושומרון, עד שתחילת סמוטריץ׳ ביישום המיזם ההתיישבותי המסוכן ביותר באזור "E1" שמנתק את חלקי יהודה ושומרון ומונע את הקמת מדינה פלסטינית רציפה וקיימת, ואף איום של נתניהו לגבי "ישראל הגדולה" כהיסטוריה של הסוף בארץ ישראל. כל זה קורה בשקט בינלאומי המופקד בתיאום, שאינו רואה בנספים הפלסטינים אלא פרט קטן מול עסקאות נשק ואנרגיה ואינטרסים.

 מהפך אסטרטגי באמונה הציונית: מעמידה של הסכסוך להכרעתו

 השינויים המתרקמים של עוד רדיקליזציה, בין אם בתל אביב ובין אם בבית הלבן, לא מהווים חריג, אלא הם מהווים המשך של מבנה הרעיון הציוני שהתבסס על מחיקת הקיום הפלסטיני כעם וכארץ. אך מה שקורה היום הוא מעבר איכותי מהעמדה של הסכסוך להכרעתו דרך חיסול טוטלי של עזה והסיפוח המזדחל של יהודה ושומרון. הם ממהרים לנצח הזמן כדי לכפות מציאות שלא ניתן לשוב ממנה, באמצעות התמקדות של העולם במשבריו, ובאמצעות חוסר היכולת הפנימית של הפלסטינים המעניקה להם חלון הזדמנויות נוסף להכוחם.

 הפיצול הפלסטיני: לגיטימציה מעורערת והנהגה מנותקת מהעם

 בצד הפלסטיני, התמונה נראית עוד יותר אפלה. ישנם מי שמציגים את עצמם כמנהיגים של עזה בהחלטת אמריקאית, מה שמהווה חיזוק מהחוץ, והדרה של הרצון וההחלטה והכבוד והזכות הפלסטינית לבחור בהנהגתו כמרכיב בסיסי מזכותו לקבוע את גורלו. בעוד שהרשות מפרסמת צווים עליוניים, פעם למה שמכונה בחירות למועצה הלאומית החדשה לפי תנאים וזמנים שלא מובילים אלא להדחת שותפים לאומיים, ופעם ללכת על הקמת ועדת חוקה חד ממדית שאינה משקפת את הגיוון של הספקטרום הפוליטי או החברתי. כל זה בזמן שהעם נחשף לאחת מהקמפיינים הברוטליים ביותר של השמדה ואתניקציה וגירוש. התוצאה היא תצוגה שאינה משקפת אלא את חוסר יכולת המנהיגות והאליטות השולטות על הגורל הלאומי, והנתק שלהן מהדופק של האנשים והקרבנות שלהם.

 שורשי המשבר: استعمار נכנסי וקריסת המסלול הפוליטי

 התצוגה הזו נובעת מהטבע של מבנה הרעיון הציוני, בפרט הסיפוח ההתיישבותי המוחלף המגלה את האדמה "כחסרה פוליטית" ומטרתו להוציא את הפלסטיני מהמקום והמספרת כאחד. כמו כן, קריסת הסכם אוסלו, ומה שהוא הניב מכשירות להמיר את "השלב" לקביעות, ולאחר מכן את הלגטימציה של הסכסוך ןהשלטון ע"י ניהול הכיבוש במקום לפרק אותו. בנוסף לכך, המעבר של ממשלת הכיבוש מהרתעה על פי עקרון החיסול הכולל, או מ"גזירת הדשא" למדיניות של "שבירת החברה" באמצעות הסגר והרעבה והשמדת המרכיבים האזרחיים. כל זה מתרחש על רקע חוסר יכולות במצב הפלסטיני, שבו הפיצול העניק לאויב הדלת לفتح את התיאבון שלו שהוא הבעיות, ובו בזמן הוביל לתנודת הטבע והלגיטימיות של הייצוג, בפרט על רקע העומק הפוליטי הפנימי גונב את החשיבות של פרויקט השחרור הלאומי, שבו ההחלטה הלאומית מתקיימת בחדרים סגורים, והמוסדות מופעלים עם צווים במקום על סמך הסכמה, בחירות ופיקוח.

 מה נדרש מהפלסטינים: חידוש לאומי וחתימתם על פרויקטים של חיסול

 נוכח התמונה הזו, יש צורך קודם לכל לעודד את כלל הכוחות הלאומיים כדי לעצור את ההשמדה וגם להגן על האזרחים, באמצעות איחוד המאמצים המשפטיים, הפוליטיים והזכויותיים, והפעלות כלי הלחץ על הכיבוש בבתי המשפט הבינלאומיים ובמוסדות האזרחיים העולמית. שנית, יש לחזוק את החברה מפני הגירוש באמצעות החזרת תקווה לאנשים לפי ראיה פרגמטית שניתנת לביצוע, שהיא תהווה כלי מתנגד למאמצים למחוק את הקיום הפלסטיני. באותו הקשר, יש להפסיק מתן לגיטימציה לפעולות חד צדדיות: לא ועדת חוקה חד צדדית, ולא שלטון המוכתב מהחוץ. העתיד של עזה, יהודה ושומרון וירושלים לא יוכרע בבירות הזרות ולא עם צווים עליוניים, אלא על יסוד הסכם חברתי חדש המבוסס על הסכמה כדי להבטיח את האחדות בייצוג ולרחבת בסיס ההשתתפות. מה שמצריך בהקדם להקים ממשלת פיוס לאומית שתפחית את תוכניות נתניהו קידום ההפרדה בין יהודה ושומרון לרצועה גם להקמת המסגרת המנהיגותית המאוחדת כגוף מעבר כולל שיהווה את כל המפלגות והחברה האזרחית וההסתדרויות וכולי, באופן זמני תחת מסגרת אש"ף, והכנת בחירות כלליות למועצת מחוקקים ופרלמנט פלסטיני. זה לא חטף ארגוני, אלא תנאי להישרדות, כי כל ריק יתמלא על ידו הכיבוש או על ידם. לצד זה, אנו זקוקים להסכם חברתי המגדיר תוכנית לחימה הוליסטית, המתמקדת במיני המלחמה האזרחית הפעילה והאפשרית לצמצם את הנזק בחברה ולהעלות את הנזקים על הכיבוש, ועל עצמאות כלכלית באמצעות صندوق לאומי שקוף מנהל את משאבי הבנייה ועמידה הרחק מהעדפות פוליטיות חד ממדיות או התנהגויות חיצוניות.

 הדעה הכללית העולמית: מהזדהות ליצירת עלות על הכיבוש

 למרות שתיק הממשלות המערביות, קיימת דעת קהל בינלאומית המתעצבת באוניברסיטאות, בהסתדרויות, במועצות מקומיות, בבתי המשפט, ובקרנות הפנסיה שמתחילים לראות בכיבוש נטל מוסרי וכלכלי. חלון זה זקוק למאמץ פלסטיני מאורגן ומקצועי כדי להפוך את הזדהות לעלות פוליטית בעלות קיימת על הכיבוש, ולא שישארו רק סלוגנים עונתיים ריקים מכל תוכן.

בין תצוגת ההפסד ואפשרות השינוי: האם זהו בחירה של העם או מגבלות הכיבוש?

 הרגע הוא קרדינלי, אך זו אינה גזירה לעתיד. ישראל סומכת על ניהול מציאות פלסטינית נמשכת, ועל הסכמה של העולם עם המציאות של "ישראל הגדולה". שובר של מסלול זה מתחיל בהפיכת הפלסטיני מאובייקט של המדיניות למקים עלויות בכל התחומים: המשפטי, הכלכלי, והאתי. לא יכולה להיות הנהגה המוענקת מהחוץ, ולא לגיטימיות חסרת ייצוג, ולא המרד שנפתח ללא גבולות מוסריים. תצוגת הגירוש, ההשמדות, וההתנחלות אינן סוף הדרך, אלא שעות אזעקה אחרונות: או לשוב ולבנות את התנועה הלאומית הפלסטינית על בסיס ייצוגי ושיתוף אמיתי, או להיכנע למשוואת הכיבוש שאינה רואה בנו אלא נטל שצריך להיפתר ממנו. הבחירה עדיין אפשרית, אך היא דורשת אומץ להכיר במשבר קודם כל, ורצון לצאת ממנו לאחר מכן. והשאלה היא: איך ניתן להגשים זאת? זו אחריות על כל אזרח, וזה מצריך דיון לאומי וחברתי רחב היקף.